עכשיו זה רשמי: פרשת תיאום העמלות של הבנקים, שהחלה לפני 10 שנים, מסתיימת בקנס של 70 מיליון שקל בלבד לחמשת הבנקים הגדולים.
שני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי, ישלמו קנס של 21.4 מיליון שקל כל אחד; דיסקונט ישלם 14.3 מיליון שקל; הבינלאומי ישלם 8 מיליון שקל; ומזרחי-טפחות ישלם 4.9 מיליון שקל.
את הפשרה אישרה באחרונה השופטת נאוה בן-אור מבית הדין להגבלים עסקיים בירושלים.
נציין כי בעקבות פרשה זו הוגשו תביעות ייצוגיות נגד הבנקים על תיאום העמלות. אותם 70 מיליון שקל ישמשו כסכום בפשרות שיושגו באותן תביעות, כלומר 70 מיליון שקל לא ישולמו ישירות למדינה - אלא יישמרו עד לסיום הדיון בתביעות הייצוגיות. אם הסדרי הפשרה יהיו נמוכים מ-70 מיליון שקל, הבנקים יעבירו את יתרת הסכום למדינה כקנס.
רשות ההגבלים העסקיים גיבשה כבר לפני כמה חודשים פשרה עם הבנקים בסוגייה, אך איפשרה הגשת התנגדויות לפשרה. השופטת בן-אור דחתה את ההתנגדויות שהוגשו, מה שהיווה אישור סופי לפשרה. את ההתנגדויות לפשרה הגישו פרופ' שמואל קניאל, שהוא תובע ייצוגי באחת התביעות הייצוגיות שהוגשו בסוגייה, ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) ועמותת אומ"ץ.
השופטת קיבלה את הנימוקים של רשות ההגבלים העסקיים, בראשות פרופ' דיויד גילה, ובראשם הנימוק שאף אחד מהמתנגדים לא נימק את התנגדותו לפשרה בכך שהיא עלולה לפגוע בו, אלא בביקורת כללית על הצו. מטעם זה הממונה סבור כי דין ההתנגדויות להידחות על הסף, והשופטת ציינה כי היא מסכימה עמו.
יצאו בזול
נזכיר כי פרשה זו עברה לא מעט גלגולים בעשור האחרון: לפני 5 שנים הציעה הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, רונית קן, לבנקים לשלם קנס של 290 מיליון שקל. הבנקים סירבו - ובדיעבד נראה כי עשו בחוכמה, הואיל והקנס הסופי מהווה פחות מרבע מהקנס שהוצע אז.
החלטת השופטת חושפת גם את הנימוקים של גילה מדוע ללכת לפשרה ולהסתפק בקנס של 70 מיליון שקל. "מדובר בהפרות חוק שהסתיימו לפני כעשור. משך הזמן שחלף עלול להקשות על בירור העובדות, ויש בכך להוות שיקול לסיום ההליך בהסכמה", נימק הממונה. עוד צוין כי ביוני 2012 נמחקו חלק מהראיות, מה ששינה להערכת הממונה את מערך הסיכונים והסיכויים בהצלחת ההליך.
הממונה מסב את תשומת-הלב לכך שהסכום גובש לאחר שהצדדים שכרו מגשר לעניין, והוא סבור כי תשלום של 70 מיליון שקל ראוי בנסיבות העניין. הממונה מדגיש כי "מדובר בסכומים משמעותיים המשקפים את העלאת רף האכיפה בתחום".
כאמור, הפרשה החלה ב-2004; בנובמבר אותה שנה פשטו חוקרי רשות ההגבלים העסקיים על משרדי הנהלות בנק הפועלים ובנק לאומי, לאחר תקופה ארוכה של חקירה סמויה. במסגרת החקירה נבדקו חשדות, שלפיהן הבנקים תיאמו החל בסוף שנות ה-90 את תעריפי העמלות והעבירו ביניהם את המידע.
החוקרים החרימו מסמכים רבים, פרוטוקולים של דיונים פנימיים ומחשבים. החקירה הוגדרה "הגדולה ביותר שניהלה הרשות מאז ומעולם בחשד לביצוע עבירות על-פי חוק ההגבלים העסקיים בתעשיית הבנקאות".
החקירה חשפה את קיומם של הסדרים כובלים בין הבנקים, שבמסגרתם העבירו הבנקים בינם לבין עצמם מידע הנוגע לעמלות. המידע הועבר בעיקר בשיחות טלפון בין אנשי מחלקות העמלות של הבנקים, אשר היו אמונים על התמחור וגביית העמלות. המידע שהועבר בין הבנקים הבהיר את מה שהיה חלקי וחסר בתעריפונים שפרסמו לשימוש הלקוחות.
פרסום הדוח היווה את יריית הפתיחה להגשת תביעות ייצוגיות נגד הבנקים בנושא זה, ואכן הוגשו כמה תביעות; הגדולה שבהן הייתה בסך מיליארד שקל.
אמנם מדובר בקנס גבוה ביחס לעובדה שהחקירה בעניין עברה למישור האזרחי ולא הפלילי, ועדיין - ביחס לרעש הציבורי שעוררה הפרשה וגל התביעות הייצוגיות שהגיעו בעקבותיה, נראה כי הבנקים יצאו בזול יחסית.
את בנק הפועלים ייצגו בתיק זה עורכי הדין צבי אגמון והלה פלג ממשרד אגמון ושות' ורוזנברג הכהן ושות'. את לאומי ייצג משרד מיתר ליקוורניק ושות' ומשרד ש.הורביץ ושות'. את דיסקונט ייצגו משרד ניר כהן לשם ושות' ומשרד פישר בכר חן ושות'. את מזרחי-טפחות ייצגו משרד גרוס קלינהנדלר ושות' ומשרד ברקמן וקסלר בלום ושות'; ואת הבנק הבינלאומי ייצג משרד תדמור ושות'.
