לאחרונה אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את התיקון לחוק החולה הנוטה למות, כך שחולה המוגדר כ"נוטה למות" יוכל לקבל מרופאהו מרשם לסם מרדים במינון ממית, ואילו הרופא לא ישא באחריות פלילית.
התיקון מבקש לשים קץ לייסורים של אנשים המצויים בתהליך של גסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. לפי יוזמי התיקון, החוק מכבד את זכות החולה על גופו, ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות לסיים את חייו. לדעתם, החוק משקף חקיקה נאורה, ליבראלית ומתקדמת כיאה למדינת ישראל.
השאלה האם המתת חולה הנוטה למות באמצעות מרשם רופא היא נאורה או מתקדמת היא שאלה תרבותית. יש שיאמרו כי סיוע לחולה הנוטה למות להתאבד משמעה פגיעה קשה בקדושת החיים, שכן החיים הם ערך עליון שאסור לפגוע בו גם במחיר של סבל.
מאידך, יש שיאמרו כי שלילת היכולת של חולה לשים קץ לסבלו מהווה פגיעה בזכות האדם על גופו, פגיעה בכבוד האדם ובסופו של דבר פגיעה גם בקדושת החיים, שכן חיים של סבל ללא תוחלת הם חסרי קדושה.
השאלה האם להתיר המתת חסד ובאיזה אופן היא שאלה מורכבת. מעליה מרחפות 3 סוגיות מרכזיות הקשורות אחת לשנייה. הסוגייה הראשונה היא זכות האדם על גופו ובכלל זה הזכות למות בכבוד. הסוגייה השנייה היא קדושת החיים; והסוגייה השלישית היא ההבחנה בין המתת חסד אקטיבית (הזרקת רעל לחולה) לבין המתת חסד פאסיבית (אי-מתן תרופות או אי-חיבור למכונת הנשמה).
התומכים בהצעת החוק סבורים כי עמדה זו מכבדת את זכותו על גופו ואת זכותו למות בכבוד ללא סבל. ברם, אם לוקחים את ההצדקה הזו בצורה רצינית, מדוע שלא תותר גם המתת חסד אקטיבית באמצעות הזרקת רעל לחולה סופני המעוניין בכך, שהרי לחולה יש זכות על גופו, והוא רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו?
וכפי שכתב הפילוסוף ג'יימס רייצ'לס, אם כדי להקל על סבל החולה אנו מסכימים שאין להאריך את חיי החולה באמצעות מתן תרופות - מדוע שלא נתיר המתת חסד אקטיבית על מנת להקל על סבלו, שהרי במצב זה אנו סבורים כי חיי סבל הם דבר רע?
הנימוק לפיו הזרקת רעל לחולה סופני על-ידי רופא עלולה להוביל למדרון חלקלק אשר יגרום לזילות בערך חיי אדם - אינו משכנע, שכן אף מתן מרשם על-ידי הרופא כדי להמיתו עלול לגרום לזילות בערך חיי אדם.
בנוסף, גם הטענה לפיה הזרקת רעל לחולה סופני אסורה בשל העובדה שהרופא עצמו גורם למות החולה, ואילו במתן מרשם על-ידי הרופא החולה בסופו של דבר ממית את עצמו - אינה משכנעת מבחינה מוסרית.
זאת, בשל העובדה שאף במתן מרשם גורם הרופא למות החולה, שכן ללא המרשם החולה לא היה מת (לפחות לא באותו אופן שהוא מת). ואכן, במספר מקרים הרשיע בית המשפט העליון בהריגה או בגרם מוות ברשלנות עבריינים אשר גרמו למותם של אחרים, גם כאשר התנהגותם לא הייתה הסיבה הישירה למוות.
במצב בו החולה נוטה למות משמשות בערבובייה שתי נקודות מבט. מנקודת מבט של החולה, לעיתים חייו אינם ראויים לחיותם, ולכן אנו כחברה צריכים להניח לו למות אם הוא מעוניין בכך. אנו מקבלים את עמדתו הסובייקטיבית לגבי חייו באמצעות העובדה שאיננו מונעים ממנו למות.
לעומת זאת, מנקודת המבט של החברה, חיי האדם הם ערך מוחלט, ולפיכך לא ראוי להתיר כל מעשה אקטיבי על מנת להביא לסיומם.
מדינת ישראל אינה מדינת אורגון (שהתירה מרשם מוות), שכן היא צמחה והתפתחה על רקע תרבותי אחר. האיזון בין ערך קדושת החיים לבין זכות החולה על גופו במדינת ישראל אינו משקף בהכרח את אותו איזון אשר קיים באורגון, ואפילו ביטוים כמו "נאורות" או "מדינה מתקדמת" אין בכוחם לטשטש עובדה זו.
■ ד"ר רוני רוזנברג, מומחה למשפט פלילי ולדיני חוזים, מרצה בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי כרמל ובאוניברסיטת בר-אילן. ספרו "בין מעשה למחדל במשפט הפלילי" יצא לאחרונה לאור בהוצאת נבו.