אירועי הימים האחרונים תפסו את הסופר אשכול נבו בעיצומן של ההכנות להקמת "סדנאות הבית". מדובר בבית-ספר חדש לכתיבה, שייפתח בספטמבר בשוק הפשפשים בתל-אביב, תחת הנהגתם של נבו ושל שותפתו אורית גידלי, שמעבירה איתו סדנאות משותפות לכתיבה מזה 13 שנה. ברגע אחד, עבר הפוקוס של נבו מהפרויקט המרגש מבחינתו, למקום אחר על הגלובוס ולמציאות המאוד נפיצה שעומדת מאחוריו.
נבו נסער מהפרשיות ששוטפות את המדינה, מרצח הנערים הישראלים, כמו גם מרצח הנער הערבי מוחמד אבו חדיר לפני כשבוע שבה הוא רואה נקודת שפל מוסרית. לדבריו: "שטף האירועים במדינת ישראל כל-כך אינטנסיבי שלפעמים אירוע אחד דוחק זיכרון של אירוע אחר. אבל אסור שרצח הנער יודחק או יטושטש, כי מדובר באירוע מכונן. נקודת שפל נוראה שאמורה להוות קריאת השכמה לחברה הישראלית: זה מה שהפכנו להיות, זה הפרצוף שלנו, זה המחיר המוסרי שאנחנו משלמים על חוסר היכולת שלנו להיפרד מהפלסטינים. ומכאן - מהבושה הזאת - צריך לבוא שינוי. ומי שצריך להוליך את השינוי אלה הכוחות המתונים והשפויים במדינה שלנו, שלאורך זמן רב מדי דממו".
- למה אתה מצפה מההנהגה הישראלית כרגע?
"הייתי מצפה מההנהגה הישראלית שתציע עוד פתרונות, מלבד הפעלת כוח. ועוד כוח. כי יש רק בעיה אחת עם הפתרון הזה: הוא כבר נוסה במשך יותר מ-60 שנה, ולא הצליח. בכלל, אחת מהתחושות המעיקות לנוכח מה שקורה בימים האחרונים, היא של דז'ה וו. כבר היינו כאן. כבר חגנו במעגל הזה. לא הגיע הזמן להיות יצירתיים ואמיצים ולנסות להיחלץ ממנו?".
אולי הדבר יישמע מעט פומפוזי, אבל נדמה שנבו מדבר בכנות רבה כשהוא מייחס גם לבית-הספר שמוקם משמעות ומטרה מעבר לפיתוח כותבים חדשים.
"בגלל שכתיבה זה דבר שמקרב אותך לעצמך, מתרחש בחלל של הסדנה נס", הוא אומר. "אנשים פתוחים רגשית וקשובים לאחרים ואומרים אמת אחד לשני, עם מידה של חסד, מתוך הבנה שהאדם האחר שעוסקים בכתיבה שלו, נמצא במקום רגיש.
"ברור לי שכל אחד שיעבור במסגרת הזו בשנה הקרובה, יעבור חוויה שתהפוך אותו לאדם רגיש יותר. אנחנו חיים בחברה שנאבקת על הרגישות שלה, קשה מאוד להיות פה אדם קשוב. אנו מתקשים מאוד להקשיב לאחר, וספרות היא קודם כל דרך להקשיב, להבין את השונה. אנחנו לא נשנה את העולם, אבל עם 1,000 תלמידים מאחורינו בסדנאות מאז 2001, יש כאן אפקט מצטבר".
- אז בתקופה האחרונה, הסדנה וההוראה יותר מעניינות עבורך מכתיבה?
"לא. כתיבה זו תשוקה מאוד גדולה בחיי, אבל גם הלימוד בפירוש מרכזי עבורי באופן שבו אני מגדיר את עצמי. כשאני נוסע לחו"ל, חשוב לי מאוד שכאשר מציגים אותי, יגידו שאני גם מורה. הוראה וכתיבה אינן סותרות. יש בהן גם משהו משלים. יש סופרים שהם מיזנטרופיים, אבל אני אוהב אנשים ואוהב לצאת מהמרחב הבודד של הכתיבה. יש בזה גם משהו מאוד מאזן".
- מה בעיניך הופך כותב לסופר?
"אני אומר לתלמידים שזה מסע מאוד ארוך. בשונה מהעולם שמסביבנו, זה דורש הרבה אורך רוח. בתוך זה יש גם מילת מפתח - 'לשכתב'. את זה הכי קשה להנחיל וגם הכי חשוב. השכבה הראשונה, בתחילת התהליך, היא עם נקודות עיוורות, זו העבודה המשמעותית בסדנאות. כדי להפוך לסופרים דרוש גם כישרון, בעירה פנימית מאוד חזקה, משהו שמאוד חשוב לך לבטא, ונשימה עמוקה לאורך זמן. ממוצע הזמן של מי שסיימו סדנה, ועד שיצא ספר שלהם, הוא 2-5 שנים".
- מטרת בית-הספר היא להוציא מתוכו סופרים?
"לא. דווקא ככל שאנו מלמדים יותר, מה שמאוד בולט לעין זה שבסדנה כזו, של 15 איש, יהיו אנשים שיתקדמו עם הכתיבה שלהם ויוציאו ספר, ויש לנו 30 כאלה (איילת גונדר גושן, שרי שביט, אורי לברון ועוד), אבל כל משתתף מקבל את הכלי של הכתיבה ועושה איתו דברים שונים.
"ב-4-5 השנים האחרונות, מגיעות אלינו שתי פניות ביום, 700 איש בשנה, ואנחנו יכולים ללמד רק 80-90 בשנה מאוד אינטנסיבית. ואז הצטרף העניין של בוגרי הסדנאות. בתוך הבוגרים הללו יש את אלה עם ה'גן' של המורה - הרצון לתת לאחרים. כשראינו שהצטברה מסה קריטית כזו, אמרנו שנעשה משהו יותר גדול".
- בעצם את סדנאות הכתיבה אתם מעבירים כבר 13 שנה. מה ההבדל עכשיו במעבר לבית-ספר?
"זה נרחב יותר בכל מובן - גם גיאוגרפית, כשחוץ מיפו, זה קורה גם בירושלים, בחיפה ובפרדס חנה וגם מבחינת התכנים. בית-הספר יכלול סדנאות חדשות כמו סדנה על מחסום לכתיבה, בית מדרש יוצר וכתיבה בגוף ראשון (בלוגים, פייסבוק וכו').
"זה גם מאוד רלוונטי מהבחינה הזו שיש לנו בית. בעבר הגיעו אלינו פניות גם מצד חברות עסקיות לסדנה חד-פעמית עם העובדים, אבל היינו על תקן מתארחים. עכשיו, כשיש לנו מקום קבוע בשוק הפשפשים, יש לנו אפשרות להציע סדנה למקומות עבודה - מיולי באופן חלקי ומספטמבר באופן מלא".
- סדנאות כתיבה זה עסק רווחי?
"לצערי לא. אמנם בנינו תוכנית עסקית עם בוגרים שהם אנשי עסקים, אבל אין פה עניין כלכלי. אורית ואני נרוויח פחות ב-3 השנים הקרובות. מי שבקיא בתחום של סדנאות, מבין שזה לא היי-טק. צריך חלום, אבל חלום כלכלי לא קורה פה.
"זה מלכ"ר והלוואי שנצליח לאזן את ההכנסות וההוצאות. כדי באמת להשפיע על החברה ולעשות משהו עם היקף משמעותי, זה או ללכת לממשלה, לוועדות ולכל מיני תמיכות, או לחפש שיתוף פעולה בעולם העסקים, וזה מה שאנחנו מחפשים. מישהו שהתרבות והשפה העברית בנשמתו. יש לי הרגשה שבתוך המגזר העסקי יש כאלה. אנחנו כבר במגעים עם ספונסרים, שב-DNA שלהם יש יצירתיות וכתיבה".
- התחושה היא שכיום יש מעין התקף גרפומניה, שאנשים יותר כותבים מאשר קוראים.
"אני לא חושב. בפירוש חלק מהיעדים בסדנה שלנו, זה לשלוח אנשים להעשיר את עצמם תרבותית, וזה קודם לקרוא, וגם להיפגש עם אמנים מתחומים אחרים. התלמידים שלנו בשנים האחרונות בפירוש לא היו גרפומנים, אבל אם תסתכל על העולם, יש חסך בקריאה והיחשפות לתרבות מעשירה, ולא ריאלית, שאינה מאתגרת את הדימיון והמוסר שלך. אני חושב על זה בצורה החיובית - אם הרבה מגיעים לכתוב, הבא נמנף את זה כדי לפרוש יריעה רחבה יותר.
"אני מסתכל אחרת על עניין הגרפומניה. אמנם הרבה רוצים לכתוב, אבל גם הרבה כישרון מסתובב ברחובות. יש ספרים משובחים של הבוגרים שלנו. חלקם זוכי פרסים. בקרב הצעירים, ילידי סוף ה-80, אני מזהה מוזיקה ושפה שאני לא יכול ליצור. זה קול של דור אחר".
מערכי שיעור מגרים
שיתוף-הפעולה של נבו עם אורית גידלי החל דרך סדנה שהם עברו ביחד. נבו: "בפעם הראשונה נפגשנו בסדנת קופירייטינג אצל תרצה גרנות ולאחריה לא נשארנו בקשר. כעבור מספר שנים, כשהייתי בלימודי תואר שני לכתיבה ספרותית בבאר-שבע, נפגשנו שוב בסדנה של נורית זרחי.
"תוך כדי הסדנה, חשבנו שאנחנו רוצים לעשות סדנה כמו שאף אחד לא עושה. אז פורמט הסדנאות היה מאוד פורמלי, מחושב, כבד-ראש, וחשבנו שהדרך הנכונה, וזה מה שאנחנו עושים, היא שהסדנה תתבסס קודם כל על חוויה רגשית. לקבל גירויים ורק אחר כך להגיע למסקנות ולהקניית כלים. זה מקביל לחוויה של טקסט ספרותי טוב. מתוך חווית הקריאה, אתה יכול להגיע למסקנות ותובנות.
"כך, בנינו מערכי שיעור מאוד מגרים. גם היה יוצא דופן ולא מקובל שמלמדים שניים יחד. הסדנאות החלו לעבור מפה לאוזן, בלי קשר לספרים שלנו".
- ההצלחה שלך כסופר ודאי סייעה לעניין בסדנאות.
"הסדנה הראשונה הייתה במקביל לפרסום הספר הראשון שלי ('צימר בגבעתיים'), וספריה של אורית יצאו רק מאוחר יותר. הייתה באמת השפעה להצלחה של הספרים, אבל באופן מוזר הסדנאות הצליחו לפני הספרים".
- הקבלה לבית-הספר היא לא רק תמורת תשלום אלא עם הכנת טקסט. עד כמה זו משוכה גבוהה?
"עצם בקשת הטקסט היא משוכה משמעותית. זה מנפה מיידית כאלה שבאים להקשיב באופן פסיבי. אלה סדנאות אקטיביות. אני לא מחפש יצירת מופת אלא ניצוץ של חד-פעמיות, מחשבה אחת מעניינת. הרגשה שיש עם מי לעבוד. יצא לנו להגיד 'לא'. זה לא נעים, אבל לפעמים אתה מרגיש שזה לא יהיה מתאים".
- המפגש הראשון שיתקיים ב-5.9 הוא ב"שישי כתיבה" בשוק הפשפשים, בנושא "איך כותבים ארוטיקה בעברית". מה הולך להיות שם?
"ל'שישי כתיבה' אפשר לבוא גם אם אינך רשום. זה אתגר לכתוב ארוטיקה בעברית. אנחנו רואים כמה מתקשים בזה, כי בראש כל אחד יש איזו דודה שולה ומה היא תגיד כשתקרא. זה גם תחום רווי קלישאות, ויש כתיבת פורנו, ומתוך זה לכתוב בצורה משכנעת, יש פה אתגר. זה בדרך כלל שיעור מאוד חזק".
חקר ההמצאה
נבו הגיע לכתיבה עם רקע נרחב בפסיכולוגיה. שני הוריו, ברוך ועפרה נבו, הם פרופסורים לפסיכולוגיה, ואשכול עצמו הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב. אמו עפרה היא בתו ראש הממשלה לשעבר, לוי אשכול, ואשכול נקרא על שם סבו שנפטר שנתיים טרם לידתו.
נבו: "למדתי פסיכולוגיה, כי נפש האדם מעניינת אותי. אבל תוך כדי הלימודים הבנתי שלא זו הדרך שבה אני רוצה לגשת לכך. בפסיכולוגיה המחקרית, צריכה להיות מסקנה וסטטיסטיקה ואני לא תופס את העולם ככה. אז לא ידעתי לנסח לעצמי כך. רק הרגשתי. אני רואה את האנשים כתופעות חד-פעמיות. הרעיון הוא לצלול לנפש של הדמויות והכתיבה היא מסע לחקר של עצמך ולחקר אנשים באופן כללי, כמו גם לחקר מערכות יחסים.
"מעבר לכך, קיים גם כל העניין של הבידיון מול האמת. אני פחות ופחות מוצא עניין באמת הביוגרפית, כמו בספר הראשון שכתבתי ('צימר בגבעתיים, כנרת זמורה, 2001 - י.מ), שבו היו אלמנטים ביוגרפיים משמעותיים, ותהליך זה הגיע לשיאו בספר האחרון ("המקווה באחרון בסיביר", כנרת זמורה, 2013). תוך כדי הכתיבה של 'המקווה' הרגשתי פשוט שאני נמצא בעולם אחר, נהנה מאוד מההמצאה".
- תהליך היצירה שלך השתנה לאורך השנים?
"כל ספר הוא הרפתקה חדשה וכניסה לעולם כל-כך שונה. נדמה לי שהיום אני יותר משוחרר, יודע לסמוך, מרשה לעצמי ללכת לאיבוד בידיעה שבסוף אמצא.
"ברומן הראשון דאגתי שהכול יקרוס עליי. עם הזמן פיתחתי אמונה שגם אם זה כאוטי בהתחלה, בהמשך יהיה בסדר. הספר החדש כל-כך שונה בהשוואה ל'מקווה' שכאילו לא אותו אדם כתב אותו".
- ספר עליו קצת.
"הוא ייצא במהלך 2015. זה ספר נועז מבחינתי ולכן הוא קצת מפחיד אותי אבל פחד טוב. גם לתלמידים שלי אמרתי שצריך לפחד קצת כשכותבים".
אשכול נבו
גיל: 43
מצב משפחתי: נשוי+3, גר ברעננה
השכלה: תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. התחיל תואר שני לכתיבה ספרותית באוניברסיטת באר שבע
ספרים בולטים: "ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "נוילנד"
עוד משהו: נכדו של ראש הממשלה לשעבר, לוי אשכול, ונקרא על שמו
סדנאות הבית
מובילי המיזם: אורית גידלי ואשכול נבו
בוגרים לאורך השנים: קרוב ל-1,000
גיל ממוצע של המשתתפים: בסביבות 30
בוגרים בולטים: איילת גונדר גושן, שרי שביט, אורי לברון, בוריס זיידמן, ענת לב אדלר