רונאל פישר אלון חסן / צילום: יוסי זמיר אלון רון
1. כשנשאל עו"ד רונאל פישר, החשוד בתיווך לשוחד ובשיבוש מהלכי חקירתו של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן, בראיון עבר ל"גלובס" "מה מצחיק אותך?", ענה פישר: "כשמצליחים להגחיך את המציאות ולהביא אותה לידי אבסורד. למשל, כשמישהו שמפחד לטוס מחפש מושב במטוס ליד אישה שמנה, כדי שאם המטוס ייפול, הוא ייפול עליה".
מעניין אם פישר היה צוחק מהסיטואציה האבסורדית הבאה שנחתה עליו: אדם החשוד בשוחד "מפיל תיק" (שבתוכו 150 אלף דולר במזומן) על האיש שמנסה לחלץ אותו מאימת הדין.
פישר, השנון והחריף, הדייג החובב, שהליקוי בדיבור הולך לפניו כמו עמוד ענן, הוא אדם שקל לחבב. חסן, לקוחו לשעבר, החשוד בשוחד ובסחיטה באיומים, הוא אדם שקל לשנוא.
פישר עצמו ניסה לנתח בעבר בראיון אחר ל"גלובס" את הסיבה לכך: "חסן הוא בבון", כינה פישר את מרשו. "אחת הפעולות המשפטיות החשובות ביותר שעשינו בנוגע אליו היא שפנינו למשרד הפנים כדי לשנות את השם שלו לחסנובסקי".
למרבה האירוניה, עכשיו מתברר כי הגזענות האמיתית אינה של שונאי חסן אלא דווקא של פישר, שהשתמש באופן ציני בשד העדתי כדי להגן על חסן. אחרי שחסן עשה לפישר "כיפה אדומה", התברר פעם נוספת שהתיעוב שחשו יריביו של חסן כלפיו נבע מסיבות ענייניות, ואין לו קשר לעדתו או מוצאו.
האמת היא כנראה שחסן הוא פשוט אדם מושחת, ואם לא די בכך אז גם אדם שמוכן להקריב על מזבח האינטרסים האישיים שלו את הקרובים לו ביותר.
פישר, אם יוכחו החשדות נגדו, גם הוא רחוק מלהיות טלית של תכלת. השניים הלכו יחדיו, וכעת מתברר שנועדו.
2. בתחילת השבוע קיבל בית המשפט העליון החלטה משמעותית באחד מתיקיו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שלא זכתה לתשומת-הלב הראויה. הרכב חמשת שופטי העליון הדן בערעור המדינה על זיכויו של אולמרט במשפט טלנסקי, החליט לקבל את עמדת הפרקליטות ולשמוע את שתי ההקלטות של שולה זקן, המתעדות שיחות מפלילות לכאורה שנערכו בינה לבין אולמרט. זאת, בטרם יכריע בערעור על זיכוי אולמרט ובטרם יקבע אם להחזיר את הדיון בו לבית המשפט המחוזי.
"נוכח אופי הראיות אליהן מתייחסת המדינה בבקשתה ונוכח טענותיה בדבר השלכתן על ההכרעה בערעור, נכון נעשה אם נעיין בראיות טרם ההכרעה בבקשה", פסק הנשיא אשר גרוניס, ואליו הצטרפו השופטים ניל הנדל, סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן.
יורם דנציגר היה השופט היחיד בהרכב שסבר אחרת. לדבריו, לאור העיתוי המאוחר של הגשת הבקשה והחשש מ"זיהום" ההליך הפלילי ופגיעה בזכויות אולמרט כנאשם, יש לדחות אותה.
"מניעתו של עינוי דין היא הצדקה כבדת-משקל לעיקרון סופיות הדיון. התארכות משפטו של נאשם מסיבות שאינן תלויות בו, מוצדקות ככל שיהיו, פוגעת בתחושת הצדק, שצריך שתלווה את ההליך הפלילי", נימק דנציגר את החלטתו.
לדבריו, "השהיית פסק הדין למעלה מן המידה הסבירה גורמת עינוי לבעלי דין ומביאה את מערכת המשפט כולה לידי ביזיון".
עמדת המיעוט של דנציגר היא כמובן לגיטימית, אבל קשה להשתחרר מהתחושה, הלא מוכחת, שקיים קשר בין העמדה שגיבש בסוגיית הקלטות, לבין עמדתו בנוגע להכרעה הסופית בערעור המדינה בתיק טלנסקי.
ביודעו כי רוב הציבור הישראלי מעוניין כנראה כי קלטות זקן ייחשפו בפני בית המשפט, ניסה דנציגר להקדים תרופה למכה ולחסן עצמו מפני הביקורת הציבורית על החלטתו: "הרצון להבטיח את אמון הציבור במערכת המשפט אין משמעו שעל השופט לפסוק בניגוד למצפונו. על השופטים לדעת להתעלם מרוחות שעה חולפות", הוא הוסיף וכתב בהחלטה.
למזלה של החברה הישראלית ולאלה בה שחפצים בקידום גילוי האמת, דנציגר נותר בדעת מיעוט.