קי קים דוק / צילום: רויטרס
כנקמה על בוגדנותו של בעלה, נכנסת אישה לחדרו של בנה המתבגר, עורפת בסכין את איבר מינו ובולעת אותו בשלמותו - כך שאת הנעשה לא ניתן יהיה להשיב. סצנה זו הינה האירוע המחולל בסרטו החדש והקשה לעיכול של קים קי דוק, "מוביוס".
קי דוק, הנחשב לאחד מבמאי הקולנוע הגדולים בעולם, זוכה ליחס אמביוולנטי דווקא במדינתו דרום קוריאה. הביקורות כלפיו הן שהניכור בדמויות שלו מציג את הדרום-קוריאנים באור עכור וחד-ממדי. בסרטו החדש "מוביוס" (קיצור של טבעת מוביוס שמשמעותה היא כי הכול חוזר על עצמו), הוא הולך הכי רחוק שאפשר - אפילו בהשוואה אליו.
קי דוק אמנם יודע להפגין את צדדיו הפיוטיים (דוגמה טובה היא סרטו "אביב, קיץ, סתיו, חורף"), אך את הקריירה שלו עשה כיוצר של סרטים אלימים, קודרים וקשים, מה שהקנה לו את הכינוי "הילד הרע של הקולנוע הקוריאני" עוד בשלב מוקדם של הקריירה שלו, ובד בבד זיכה אותו בכרטיס כניסה קבוע לצמרת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים, בראשם פסטיבל קאן. "מוביוס", שמוקרן כעת בפסטיבל הקולנוע ירושלים ושיוקרן בקרוב בבתי הקולנוע בארץ, התקבל לפסטיבל ונציה האחרון, שם הוקרן מחוץ לתחרת הרשמית. מעבר להיותו אלים, הסרט הוא ללא דיאלוגים, ושמירה על הכ לל הזה, הקבוע מראש, לעתים פוגמת באמינותן של הסצנות.
בראיון בלעדי ל"גלובס" מסביר קי דוק כי בעיניו, "הדממה היא השפה העצובה והכואבת ביותר ובכי וצחוק הן השפות היפות ביותר".
קי דוק: "הסרטים שלי נראים כמו טרגיות אבל הם לא מדברים על טרגדיות כמו שהם מדברים על עקרונות. אנושיות היא חיים ועקרונות. עיקרון המין, עיקרון איברי המין, עיקרון החשיבה האנושית, עיקרון ההיגיון".
- האם כנות היא בעיניך חולשה? אני שואל את השאלה הזו דווקא בהקשר של "מוביוס", כי שתיקה ארוכה עשויה להתפרש גם כחוסר כנות, והיא שהובילה לסוף הטרגי של הסרט.
"סליחה נובעת לעתים מחוסר כנות. הכוונה היא לסליחה לא כנה, שמעידה על חולשה. האם קיימת אפשרות כזו, שאני, קים, אעדיף לסלוח מאשר להיות כן? הייתי רוצה לחשוב שלא, כיוון שזו סליחה מתוך ריפיון פנימי. אבל כיוון שאני לא תמיד פועל כך, זו גם השאלה של הסרט, שאלה שאני שואל לגבי עצמי: 'מי אני באמת?".
- זה המסר שלך? שמחילה היא חולשה גדולה?
"סלחנות היא החולשה הגדולה ביותר, אבל אני גם חושב שסלחנות חוזרת על עצמה. ואם להתוודות, גם אני נוטה לסלחנות הזו. אבל זה לא המסר. המסר הוא ש'מוביוס' זה להסתובב שוב ושוב באותו מקום. אנחנו תמיד חוזרים ועושים את אותם הדברים ואנחנו שוכחים כל הזמן שאנחנו נשארים באותה נקודה. ממש כך. אנחנו הופכים הורים, ועדיין נשארים בנות או בנים של ההורים שלנו. זה מחזור שמועתק כל הזמן".
- אילו תחושות אתה מצפה שהסרטים שלך יעוררו בקרב הקהל? בהקשר הזה, יש הבדל בעינייך בין הקהל בדרום קוריאה לבין הקהל בשאר העולם?
"אני חושב שתמיד ובכל מקום אנשים משווים את החיים שלהם לחיים של אחרים. ההבדלים בין הקהל בקוריאה לבין הקהל ביתר מדינות העולם הם לא חשובים. אני רק רוצה להרגיש חופשי, לעבור את הגבולות, ללכת לאן שהמחשבה לוקחת אותך. גם בעתיד אני אמשיך לעשות רק את הסרטים שאני רוצה לעשות. זו החירות שלי. אם הקהל ירגיש אותו הדבר או ירגיש שוני וריחוק, זו החירות שלהם. אני באמת לא יודע מה זה סרט לעומת החיים".
התבודדות אמנותית
"אריראנג" הוא יומן דוקומנטרי שנוצר במהלך שלוש שנות התבודדות שקי דוק גזר על עצמו. הרחק מהתקשורת, מהציבור, מהבית ומעשיית סרטים (עלילתיים). הניתוק עבורו היה הכרחי, אף שקי דוק לא ידע להסביר, בזמנו, לטובת מי פועל הניתוק הזה: האם עבורו, כמי שזקוק לפרק זמן לעצמו, להתבוננות פנימית וחיצונית ולמנוחה נפשית, או שמא עבור קהל הצופים ששבעו בחלקם ממה שנתפס בעיניהם כשיגיונותיו האמנותיים של הבמאי המצליח.
- "אריראנג" שינה את האופן שבו אתה תופס את עצמך כאדם, כבמאי? האם "מוביוס" היה יכול להיווצר ללא "אריראנג"?
"ביימתי יותר מ-20 סרטים, ובכולם אני מביע את המחשבה שלי. לא היו לי תוכניות לגבי 'אריראנג', לא הייתה אסטרטגיה ולא מטרה, אני רק הבעתי את מחשבתי, בכל רגע ובאופן חופשי. מה שהרגשתי, הכנסתי. 'מוביוס' היה עוד מאותו הדבר.
"אנשים ציפו להרבה אחרי הסרט 'פייטה' שזכה בשנה שעברה בפרס האריה השואג בוונציה, אבל אנשים הופתעו מ'מוביוס' וגם הרגישו מוזר כשצפו ב-'איל-דהא-איל', הסרט האחרון שלי. אבל עבורי, כרגע, הסיפורים האלו ממש חשובים ואני צריך אותם. המבקרים הקוריאנים כנראה לא צריכים אותם, וזה התבטא בצורה שבה הם כתבו על הסרט 'איל-דהא-איל'. האמת היא שזו הייתה הקלה גדולה בשבילי. אני נהפכתי בזכות זה לאדם חופשי יותר, והחלטתי שמעתה הלאה אני רק רוצה לדבר על העולם שלי ולדבר על עצמי".
גם התקשורת המערבית הטילה ספק ביכולת שלך ליצור עוד סרטים גדולים, קשוחים. הרבה כתבו שהקולנוע שלך הפך לרך יותר, לנגיש יותר. איך אתה רואה את זה?
"אני לא מאמין לסרטים שלי יותר מכל אדם אחר. אפילו היום אני חושב על מה זה סרט. המבקרים יוצאים מנקודת הנחה שהחשיבה שלהם היא הבסיס, ויש להם חששות ממה שהוא מעבר לחשיבה שלהם. אם הייתה תשומת לב אליי, זה היה בגלל שהמבקרים התמקדו בי, ואלמלא כן, לא הייתה כלל תשומת לב אליי. אבל לסרטים שלי אין יעד, אני רק חושב על 'מי אני עכשיו, מה אנחנו, איך אני צריך לחיות'. זו החשיבה שלי כשאני עושה סרטים ואני אמשיך כך. חשיבתם של בני האדם משתנה, אני משתנה. לפעמים לעשות סרט זה משעמם, לא כיף, ואפילו חסר משמעות. לפעמים יש לי ספקות ביחס לסרטים שלי בעצמי".
תורת הנסתר
הסרטים של קי דוק טבולים בנגיעות בנסתר, באחר, באמנויות שנשכחו מן העולם. ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף", למשל, קיים הרגע שבו המורה המאמץ מחזיק את הסירה לרגע אחד רק בכוח המחשבה. הרגעים העל-טבעיים הם אורגניים אצל קי דוק, משתלבים בקלות עם החיים.
"אני חושב שאנשים הם כמו הטבע. להיוולד כבני אדם ולחיות את החיים זה כבר בגדר נס מופלא. להזיז ספינה באמצעות המחשבה זה בלתי אפשרי, אבל המוח האנושי הוא לא פחות בלתי אפשרי. האדם הוא חלק מהמחזוריות של הטבע גם במובנים של מוסר, של החלוקה המסורתית בין טוב ורע, שהם למעשה אותו דבר".
- מה הכוונה?
"הטוב והרע הם למעשה תנועות של אנרגיה ומתוך האנרגיה הזו הטבע זז. זה קצת מסוכן להגיד את זה, אבל מלחמה היא אותו הדבר כמו אסון טבע, או כמו רעידת אדמה או סערה. יש מגבלות הבנה בין בני אדם ובגלל התנגשויות האנרגיה התוצאה היא נוראית, אבל זה כמו אסון טבע שלא ניתן להימנע ממנו. לכן, האלימות המזעזעת ביניהם היא גם חלק מהאנושיות.
"בריאה והכחדה הם מעגליים, בני האדם והטבע הם מערכות אורגניות שימשיכו להעתיק את עצמן. את הסרט 'אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב' יצרתי עם הלך המחשבה הזה.
"בני האדם הם אוסף של תכונות חייתיות, שחלק מהן זה אכזריות, פחד וכיעור. בזמננו יש כמה דיקטטורים, אולם הם לא הבעיה, אלא אנחנו. אנחנו כל-כך ספוגים בעבר ובהיסטוריה של הנשלטות שהחדרנו את זה לשליטים שלנו ובאופן כללי, לעולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אנושיות הייתה תמיד בעיה והבעיה הזו תחזור שוב ושוב. יחד עם זאת, אני לא חושב שזה מצב המוביל לחוסר שמחה, אני חושב שזוהי למעשה אנושיות - חיו*ת".
קים קי דוק
גיל: 53
נולד ב: בונגאווה, דרום קוריאה
תחנות מקצועיות: 1996: החל את הקריירה הקולנועית שלו עם הסרט "קרוקודיל". מאז ביים 24 סרטים. סרטיו הראשונים היו סרטים דלי תקציב והתאפיינו באלימות קשה ובניכור אנושי, וזכו להערכה רבה בדרום קוריאה ובעיקר מחוצה לה. 2004: השנה שהפכה את קים קי דוק לאחד הבימאים הגדולים והחשובים בדורנו. באותה שנה יצא הסרט "אביב, קיץ, סתיו, חורף", יצירת מופת שנחשבת לטובה ביצירותיו. במהלך אותה שנה זכה בפסטיבל ברלין בפרס דב הזהב עבור הסרט "סמאריה" ובפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה עבור הסרט " איירון 3". 2012: זכה פעם נוספת בונציה בפרס אריה הזהב, עבור סרטו "פייטה" עוד משהו: קים קי דוק לא למד מעולם קולנוע.