עוד יוסי שגב / צילום: איל יצהר
"התסקיר שהגיש עו"ד יוסי שגב, המנהל המיוחד של חברת טאו תשואות שבפירוק, בנוגע לנסיבות קריסת החברה הינו מסמך שטנה נגד בנק לאומי, שאין בינו ובין המציאות ולא כלום. שגב חפץ להטיל דופי בבנק ולמצוא פגמים בהתנהלותו, מתוך הנחה שהבנק הינו כיס עמוק שאינו חפץ בפרסום שלילי, ואשר יסכים להתפשר אם יוטחו בו טענות חריפות. לפיכך, החליט שגב למצוא מירמה במקום שאינה" - כך טוען בנק לאומי, בתגובה שהגיש היום (ג') לבקשה שהגיש עו"ד שגב לבית המשפט המחוזי מרכז להצהיר על אחריות אישית של לאומי לקריסת טאו ולחייב את הבנק לשלם סכום-עתק של 1.2 מיליארד שקל לקופת הפירוק.
באמצעות עורכי הדין אייל רוזובסקי ומור פינגרר ממשרד צלרמאיר-פילוסוף-רוזובסקי-צפריר-ולידאנו ושות' ועורכי הדין פיני יניב ויוכי כדיר-פז ממשרד מיתר-ליקוורניק-גבע&לשם-ברנדווין ושות', מבקש הבנק מבית המשפט המחוזי מרכז לסלק על הסף את בקשת שגב או לדחות אותה לגופה ולחייב את שגב לשאת בהוצאות הבנק בהליך.
ב-17 במארס הגיש שגב את דוח (תסקיר) החקירות שלו בנוגע לנסיבות קריסת טאו, בצירוף תביעה תקדימית בסך 1.2 מיליארד שקל נגד לאומי.
לפי הדוח, "לאומי עשה שימוש במידע פנים שהיה ברשותו בנוגע למצבה הפיננסי המדרדר של טאו, כדי לגבות ראשון ובטרם זרמה האינפורמציה לציבור הרחב או אפילו לגופים פיננסיים אחרים, את החובות שהגיעו לו, תוך שהוא העביר את הסיכון ואת ההפסדים לקופה הציבורית".
שגב מכנה את התנהלות לאומי בנוגע לטאו "התנהגות של אני ואפסי עוד".
"אישור גורף של טאו לעסקה"
לדברי לאומי, טענות ומסקנות שגב הן משוללות יסוד. "לפי התזה המובאת על-ידי שגב בתסקיר, חברו יחד לקנונייה פלילית חמורה, לא רק כל מנהלי חברות גבור וירדן (טאו), כי אם גם כל שדרת הניהול של בנק לאומי", כתב לאומי בתגובתו. "החל מן הרפרנטים והמנהלים בסקטור תעשייה, עבור דרך חברי ועדת האשראי של דירקטוריון הבנק, וכלה ביו"ר דירקטוריון הבנק - וכולם עשו יד אחת כדי להוציא לפועל תוכנית מירמה זדונית ומחושבת, שמטרתה - השבת אשראי 'אבוד' לבנק".
לפי שגב, לצורך ביצוע תוכנית המירמה רבת-ההיקף והמשתתפים, אישרו בכירי לאומי לירדן (טאו), בתיאום עם שאר הגורמים הרלבנטיים, - ב"אישור פיקטיבי" - ליטול אשראי בסך של 200 מיליון שקל, שמעולם לא באמת התכוונו לתיתו.
על כך כותב לאומי: "העסקה בוצעה בשנת 2001, במסגרתה רכשה ירדן (טאו) מבעלת השליטה בה (חברת גבור) בעסקת בעלי עניין, את מניות הכשרת היישוב שהיו בבעלות גבור. את העסקה אישרו כל האורגנים של ירדן. האורגנים של ירדן סברו בזמן אמת (והיה לכך בסיס איתן), כי מדובר בעסקה טובה בעלת פוטנציאל מצוין. כיוון שהייתה זו עסקת בעל עניין, ההחלטה בירדן קיבלה את אישור ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית. עורכי הדין של ירדן (כלפיהם אין המנהל המיוחד מעלה טענה כלשהי בתסקיר) אישרו כי כל ההחלטות נתקבלו כדין".
לדברי הבנק, הוא לא היה שותף להחלטות אורגני החברה לביצוע עסקת האשראי. "הבנק לא נתן מצג כלשהו למי ממקבלי ההחלטות בירדן בקשר לעסקה".
"טעויות גסות"
האשמה העיקרית שמטיח שגב היא שלאומי באופן פיקטיבי אישר מתן אשראי בסך 200 מיליון שקל לירדן (טאו), בעוד התכוון לתת בפועל רק 120 מיליון שקל, ובכך גרם במירמה לדירקטורים הבלתי תלויים של ירדן לחשוב כי מדובר בעסקה טובה.
"מדובר בטענה חסרת שחר, שקרית ממש", כתב הבנק. "מיומו הראשון בתפקיד, ייחס שגב לבנק מירמות שונות ומשונות, ובכל פעם שהתברר כי המירמה המיוחסת לא הייתה ולא נבראה, מיהר שגב להמציא תיאוריית מירמה חדשה ולייחסה לבנק".
לדברי לאומי, ה"ביסוס" היחיד לטענה מרחיקת הלכת של שגב, כאילו הבנק אישר מסגרת אשראי ב"אישור פיקטיבי", הוא הטיעון כי בשל יחס החוב לבטוחה של 70% שנקבע בהלוואה זו, הרי שלא הייתה כל אפשרות אמיתית להעמיד לירדן אשראי של 200 מיליון שקל, וזאת לנוכח שווי השוק של מניות הכשרת היישוב. מכאן מסיק שגב כי מעולם לא הייתה כוונה להעמיד אשראי של 200 מיליון שקל אלא רק של 120 מיליון שקל.
"גם כאן מבצע שגב שתי הטעיות גסות על מנת לבסס טענת-שווא זו. ראשית, שגב טוען כי המניות הרלבנטיות לבחינת יחס החוב לבטוחה הן מניות הכשרת היישוב בלבד. בכך הוא מתעלם, ביודעין ובמכוון, מתנאי ההסכם בין הצדדים, הקובעים כי שווי המניות שיש למנות אותן כרלבנטיות לעניין זה הוא כלל הנכסים שבבעלות ירדן (טאו)".
שנית, לדברי לאומי, "שגב מתעלם מכך שאילו הייתה ירדן (טאו) נוטלת אשראי של 200 מיליון שקל (ולא של 120 מיליון), כי אז הייתה היא משתמשת לצורכי העסקה בפחות מנכסיה העצמיים, כלומר, אז הייתה כרית הביטחון המבטיחה את האשראי גדולה יותר בהתאם.
"במילים אחרות - יחס החוב לבטוחה אינו שונה באופן מהותי כשהחברה לווה 120 מיליון שקל מהבנק ומממשת נכסים עצמיים, לעומת מצב בו החברה נוטלת אשראי גבוה יותר ומממשת פחות נכסים עצמיים. המנהל המיוחד יודע זאת, והוא מטעה בתסקיר ביודעין".
הבנק מסכם את מסקנתו: "אם כן, מעשה המירמה שמייחס שגב לבנק לא היה ולא נברא. 'הראיה' היחידה לקיומו מבוססת על הטעיות בוטות ומבישות, שעצם ביצוען בתסקיר מחייב, מניה וביה, לפסול את התסקיר כולו".
"מסקנות מעוותות"
לאומי מטיח האשמות קשות באשר לעבודתו של שגב כמנהל מיוחד של טאו. לדבריו, "במקומות רבים בתסקיר הסיק שגב מסקנות הפוכות מהראיות שעמדו בפניו, לעיתים באופן מעוות ממש. במקומות רבים נמנע המנהל המיוחד מהתייחסות לראיות ולעדויות שעמדו בפניו, המובילות למסקנות הפוכות מאלה אליהן הגיע. הגם שהמנהל המיוחד חקר עדים רבים, עיקר העדויות שהיו בפניו, הוסתרו מבית המשפט ולעיתים הוצגו באופן הפוך לתוכנן".
לטענת הבנק, התסקיר של שגב "כולל הנחות והשערות חסרות בסיס, שרובן ככולן עומדות בסתירה גמורה לעובדות ולראיות. התסקיר אמנם נראה כאילו שהוא כולל עובדות, אך זוהי אחיזת עיניים".
כדוגמה "שערורייתית במיוחד" להתנהלות שגב מביא לאומי את ההאשמה שלו כי הבנק "עקץ" את הבנק לפיתוח תעשייה. שגב טען כי הפעולה השנייה שעשה לאומי הייתה "עקיצת" הבנק לפיתוח התעשייה, שגרמה להפסד של למעלה מ-65 מיליון שקל.
לטענת לאומי, "רק עשרות עמודים אחר-כך בתסקיר מתברר כי אין מדובר בעובדה או בממצא, אלא בהשערה. רק שם כותב שגב כי אין בידו כל ראיה לכך שלאומי בכלל היה מעוניין שהאשראי האמור יעבור לבנק לפיתוח התעשייה, וקל וחומר לא שלאומי יזם או אף עודד את העברת האשראי".
הדוח של עו"ד שגב: "לאומי גזל שלא כדין את כל הרכוש והכספים של טאו"
הסכסוך בין בנק לאומי, אחד הנושים של חברת טאו תשואות שבפירוק, לבין עו"ד ד"ר יוסי שגב, שמונה על-ידי בית המשפט כמפרק החברה, נמשך כמעט מיום מינויו של שגב לתפקיד. בין היתר התעקש שגב לזמן לדוכן העדים את בכירי לאומי לשעבר, גליה מאור ואיתן רף, למרות התנגדות הבנק.
לאחרונה פנה לאומי לבית המשפט ולכונס הנכסים הרשמי בבקשה להדיח את שגב מתפקידו, עקב העובדה שמתנהל נגדו משפט פלילי בגין העלמות מס. הבנק טען כי לא ראוי ולא נכון שאדם ישמש כשליח בית המשפט בעת שהוא עומד לדין.
כונס הנכסים הרשמי המליץ על השעייתו הזמנית של שגב מהתפקיד עד הכרעת הדין בעניינו, אך המליץ גם כי משרדו יוסי שגב ימשיך לטפל בתיק של טאו. בית המשפט טרם קיבל החלטה בנושא.
שיאו של הקונפליקט בין שגב לבין לאומי היה ב-17 במארס, אז כאמור הגיש שגב את התסקיר, שבו האשים את לאומי במעשי מירמה שהובילו לקריסתה של טאו. לאור מסקנותיו בתסקיר, מבקש שגב לחייב את לאומי בסכום כולל של 1.2 מיליארד שקל שישולמו לתיק הפירוק. התביעה מבוססת על תקנה 51 לתקנות החברות (פירוק), המאפשרת להכיר באחריות אישית תאגידית של צד שלישי לחובותיה של חברה.
לדברי שגב, "לאומי נקט (בנוגע לטאו - ח' מ') בפעולות שאינן חוקיות ואשר נעשו בעידוד, תמיכה והתווית דרך, על-ידי כל הגורמים בבנק, ובראשם דירקטוריון הבנק בראשות היו"ר דאז, איתן רף, והנהלת הבנק בראשות המנכ"ל דאז, גליה מאור".
שגב טוען עוד כי לאומי אחראי אישית לכל חבויותיה של טאו, המוערכות בסכום של 635 מיליון שקל. בנוסף מבקש שגב מבית המשפט לכפות על בנק לאומי להחזיר לחברה את מלוא שווים של נכסי החברה נכון למארס 2001 בסך 160 מיליון שקל.
לפי שגב, המסקנות העיקריות של חקירותיו הן ש"בנק לאומי גזל ולקח לעצמו שלא כדין את כל הרכוש והכספים של חברת טאו תשואות (בשמה הקודם - ירדן תשואות) שהציבור החזיק ב-35% מהון מניותיה, עד תומם".
הדרך בה נעשתה הגזלה על-ידי לאומי, לפי שגב, הייתה "ביצוע 'עסקת חבילה', שכללה מעשי מירמה, הצגת מצגי-שווא כוזבים, הטעיה, הפרת חובות אמון ונאמנות, הסתרת מסמכים ומידע ופעולה בניגוד לדין". יתרה מכך, שגב ממליץ להעמיד את לאומי לדין בגין התנהלותו.
"עסקת חבילה לביזה של טאו"
הדוח של שגב משרטט את האופן הקלוקל שבו פעל לכאורה לאומי לאורך הדרך. לדברי שגב, הצעד הראשון היה הענקת אשראי נדיב של אמות מיליוני שקלים על-ידי לאומי לקבוצת החברות "גבור", שבעלי השליטה בה היו איתן אלדר ורועי גיל. 280 מיליון שקל מתוך האשראי שימשו למימון רכישת 21.3% מהון מניות חברת הכשרת היישוב, בתקווה שההשקעה תניב רווחים גדולים.
לפי שגב, במחצית השנייה של שנת 2000 זיהה לאומי הידרדרות במצבה הפיננסי של "גבור", והוא "החל לפעול בחשאי להקטנת אשראים והגדלת ביטחונות".
לפי הדוח, בהמשך, כדי להיחלץ מהמצוקה הפיננסית פנו אלדר וגיל ללאומי וסיכמו עמו על "עסקת חבילה", לפיה הבנק יממן לגבור את מלוא עלות רכישת 65% ממניות ירדן (טאו), "מתוך מטרה לבוז ביחד עם גבור, באמצעות השליטה בירדן, את כל 100% של רכוש החברה ולהעביר את מלוא כספי הביזה, כולל חלקו של הציבור, לבנק לאומי, כדי להקטין אשראים ולחזק ביטחונות של גבור".
לפי דוח שגב, "ביצוע עסקת החבילה איפשר לקושרים - לאומי, גבור, אלדר וגיל - לגלגל את ההשקעה המופסדת שלהם במניות הכשרת היישוב מחברה במעלה הפירמידה, שבה לציבור וללאומי יש החזקות דומות של 5% כל אחד, לחברה במורד הפירמידה, שבה הציבור מחזיק כ-35% ושלבנק אין בה החזקות כלל".
לדברי שגב, לאומי נענה להצעת אלדר וגיל, תוך שהוא הכתיב להם תנאים אסורים שהוסתרו מהציבור, וב-9 בינואר 2001 נחתם הסכם סודי בין אלדר וגיל לבין לאומי, ובו תכנון מפורט כיצד יבוזו את הרכוש והכספים של טאו ויעבירו את הביזה לבנק כדי להפחית את חובות גבור לבנק.
לפי שגב, ההסכם הסודי כלל חיוב של גיל ואלדר להתמנות אישית לדירקטורים בטאו, ואסר עליהם להפסיק לכהן בתפקיד ללא הסכמת לאומי. כן נקבע כי כל הפרה של ההסכם תיחשב כהפרה אישית שלהם.
שגב טוען כי ההסכם הפך את גיל ואלדר לא רק לשלוחי לאומי, אלא גם ל"אסיריו", וכי מתן ההוראות לדירקטורים הוא הפרה של הדין. לדברי שגב, הציבור ו"הדירקטורים הלא נגועים" לא ידעו בשלב ההוא שחברתם הפכה ל"מת מהלך".
לפי הדוח, לאומי דרש מגיל ואלדר שיגרמו לכך שירדן (טאו) תרכוש מגיבור מניות מיעוט של הכשרת היישוב, שהיו שוות באותה העת 190 מיליון שקל במחיר מופקע של 288 מיליון שקל.
עוד נטען כי טאו פרסמה דיווחים מיידיים "כוזבים ומטעים", לפיהם הבנק אישר לה מימון של 200 מיליון שקל לרכישת המניות תוך שהוסתרו מהציבור, מהחברה והרשויות התנאים המהותיים וביטחונות האמת שהבנק דרש.