מבחינה כלכלית יש לתיירות בישראל השפעה רבה יותר מאשר לחקלאות. תיירות מכניסה יותר כסף למשק מאשר גידולים חקלאיים, ותורמת יותר למעמדה הבינלאומי של המדינה. למרות זאת, בישראל 2014, עדיף בהרבה להיות חקלאי שמגדל חסה, מאשר להיות איש עסקים שמביא לארץ תיירים מכל העולם.
למה? כי מדינת ישראל דואגת קודם לחקלאים ורק אחר כך לתיירנים, ולפי ההכרזה האחרונה מהממשלה, היא לא דואגת לאחרונים בכלל - תיירנים לא יקבלו פיצוי על הנזק שנגרם לעסקיהם כתוצאה מהמלחמה בעזה, ועובדי האדמה בדרום - כן.
הלובי החקלאי סידר לחקלאים ב-1967 את "הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות", "קנט", קרן ממשלתית בשיתוף עם 14 ארגוני חקלאים. כך, אם יורד גשם בימי הקציר, או קרה פוגעת ביבול המטעים והכרמים, יהיה לחקלאי כסף לזרוע ולשתול בשנה הבאה.
"אסונות טבע" בענף התיירות הישראלי קורים בתדירות של כל שנה וחצי, רק שלא מדובר במזג-האוויר, אלא במצב הביטחוני. זה לא חייב להיות "עמוד ענן", לבנון השנייה או "צוק איתן" - זו יכולה להיות גם סתם הכרזה של ראש הממשלה שאוטוטו ישראל מתקיפה באיראן, או ידיעות שחיזבאללה מתחמם על הגבול. אבל את התיירנים אף אחד לא מבטח או מפצה במקרים האלה, וכל ההשקעות שנעשו בציפייה לגלי תיירים שביטלו את ביקורם, יורדות לטמיון.
אם החקלאות הייתה שוס גדול, אפשר אולי היה להבין את ההבדל ביחס הממשלה לשני הסקטורים. אבל חקלאות בישראל היא הרבה נוסטלגיה. בתודעה הציבורית היא קשורה לאתוס הלאומי ונתפסת כערך "ציוני", ואילו את הערך הכלכלי שלה יותר קשה לזהות ולהצדיק.
לתיירות, לעומת זאת, יש הצדקה כלכלית ועוד איך. ב-2013 הייתה התפוקה מתיירות 40 מיליארד שקל, עם 100,000 מועסקים, כולל עובדים זרים ופליטים, כשליש מהם במלונות - בעוד שתפוקת החקלאות ב-2012 עמדה על 29 מיליארד שקל, עם 42,000 מועסקים, כולל עובדים זרים.
בעוד שחקלאות כענף כלכלי כומשת לאיטה, לתיירות יש אופק רחב: ברחבי העולם הענף מהווה 10% מתל"ג של מדינות מפותחות. בישראל, לעומתן, תיירות מחזיקה 3% בלבד, כך שיש עוד לאן לצמוח, בטח כשיש לנו כנסיית הקבר, והירדן, וחברון, וירושלים, ותל-אביב. למרות הפוטנציאל העצום, כולם חוששים מאוד להשקיע, בגלל התנודות במצב הביטחוני שמאפיינות את אזורנו והופכות אותו לענף מסוכן.
אם ממשלת ישראל הייתה מסייעת לוודאות בענף התיירות, והייתה דואגת לבטח את עסקיו מפני אירועים ביטחוניים, כמו שהיא מבטחת את החקלאים מפני נזקי טבע - המצב היה שונה. מלונאים ישראלים כמו פאתל, פפושדו וטדי שגיא, היו מקימים מלונות בארץ, במקום לפתוח אותם בחו"ל, למרות שהתפוסות שם נמוכות מהתפוסות פה בזמנים טובים. אז גם משקיעים זרים ורשתות בינלאומיות היו עומדים בתור כדי להשתלב ולהשתתף בעסקי התחום הזה כאן.
אם הייתה רשת ביטחון לתיירנים, העלויות היו יורדות, כי הם לא היו צריכים לפצות את עצמם על המלחמה הקודמת והמבצע הבא, ואז גם היו יכולים לתמחר חופשות במחירים נוחים, ועל-ידי כך להפוך לאטרקטיביים גם עבור תיירות מקומית של אזרחי המדינה.
כדי לכונן ביטוח תיירות הוגן, אין צורך להוציא סכומי-עתק על מנגנון חדש עם הנהלה ותקורות. אפשר פשוט להקים מחלקת תיירות ב"קנט" שתכליתה ביטוח נזקי אירועים מיוחדים וביטחוניים בתיירות. הקרן תבוסס גם על תשלום פרמיה שנתית של התיירנים עצמם, ותחסוך מכל מי שרוצים להשקיע בתחום בישראל, את החשש להתעורר מחר בבוקר לחדשות על אינתיפאדה שלישית, שתאלץ אותם לפשוט את הרגל.