ועדת שכטר, שהעבירה את המלצות הביניים שלה לשר התקשורת גלעד ארדן, הבהירה עניין אחד מרכזי - הרגולציה על גופי השידור בישראל מוגזמת, ויש להפחיתה. הוועדה בראשות עמית שכטר הותקנה על מנת לענות מראש על צורכי שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, שאליו יחדרו בקרוב שחקנים חדשים.
התיזה העיקרית של שכטר הייתה לאפשר מיעוט רגולציה, עד כדי היעדרה בכלל, על שחקנים חדשים שייכנסו לשוק כמו סלקום או פרטנר, וככל שאלה יתפסו נתח שוק משמעותי יותר בשוק, כך יגבר הפיקוח עליהם ויופחת מהמתחרים הוותיקים - הוט ו-yes.
אך השאלה הגדולה שנשאלת היא האם כל עוד הרגולציה החלה היום על שחקניות הטלוויזיה הרב-ערוצית קיימת, הם באמת הן יוכלו להילחם על נתח השוק שלהן מול הכוחות החדשים?
מיזמי התוכן שאמורים לצוץ אמורים להיות רזים, זולים וממוקדים מאוד בתוכן שיציעו לקהל. הרגולציה הישראלית, המחמירה ביותר בעולם, לא מאפשרת לכבלים וללוויין להציע חבילות דומות.
הנה כמה מדרישות הרגולציה המחמירות, ולעיתים אף הלא מובנות, החלות על הפלטפורמות בישראל:
הגדרת שעה טלוויזיונית
הרגולציה הישראלית לא מותירה דבר לדמיונם של מנהלי החברות בשוק. כך למשל, היא קובעת כי שעה טלוויזיונית היא בת 60 דקות.
על פניו זה הגיוני. אלא שכל צופה טלוויזיה יודע שאורכה של תוכנית ממוצעת משתנה - והוא בדרך-כלל 48 דקות. אלא שכל חובות השידור של הפלטפורמות מבוססות רק על שעות בהגדרתן השרירותית יומיומית, במנותק מהאופי של שידורי הטלוויזיה.
חובת שעות ראשוניות
ודאי שאלתם את עצמכם מדוע מחזיקות חברות הכבלים והלוויין את ערוצי הבסיס, ובהם ללא הרף תכנים שכבר ראינו בעבר, או תוכניות שנכשלות בארץ המקור שלהן, אך בכל זאת מקודמות - עשור אחרי - על מסכינו.
ובכן, שימו לב לזה - הוט ו-yes מחויבות לשדר 1,100 שעות בשידור ראשוני בערוץ הבסיס, כ-300 בערוץ לגיל הרך ו-700 בערוץ הילדים. כשאומרים שידור ראשוני, הכוונה היא לתוכן שלא ראינו בעבר. הוט ו-yes מחויבות לשדר אלפי שעות שידור - ששודרו רק בחו"ל (אם הופקו וכבר שודרו בארץ הדבר לא ייחשב) - גם אם הופקו לפני שנים, ואין להן ערך ציבורי או איכותי לקהל.
חובת שידורי הספורט והילדים
הוט ו-yes, חברות מסחריות ומתחרות, לא באמת יכולות לשנות את יכולת ההצעה שלהן, באופן אפקטיבי-כלכלי, שיוזיל את החבילות. חבילות הייסוד, שמשרד התקשורת דרש, חייבות לכלול ערוץ ספורט, ערוץ ילדים ואת הערוץ הבסיסי.
אלה שלושת הערוצים המייקרים ביותר את החבילות, גם אם הם לא מעניינים את כל הצופים, משום שיש עליהם חובות תוכן משמעותיות. בערוץ הספורט, למשל, יש חובות תוכן חריגות במיוחד - כמו החובה לשדר אירוע ספורט שמשתתף בו ולו שחקן ישראלי אחד.
הורדת ערוצים
לפלטפורמות אסור להחליף ערוצים, גם אם הם זרים ונשכחים בקצה הממיר. אם ברצונן לעשות זאת, חלה עליהן החובה להחליף אותו בערוץ אחר בעל אותו האופי. לא משנה אם הציבור איבד עניין בערוץ, או שהוחלט לרענן, תמיד צריך להגיע בפני המועצה ולהסביר מדוע הוחלט לבצע את המהלך, כשלרוב מדובר בערוצים זרים. זאת, בעוד שבמדינות אחרות אין כל צורך להודיע לרגולטור על מהלכי הורדת ערוצים, והחלטות כאלה עומדות למבחן הציבור.
50% השקעה
חצי מכל הפקות המקור של הפלטפורמות חייב להיות בערוצים שמשודרים בערוצי הבסיס. כלומר, חייבים להחזיק בבסיס ערוצי ילדים וערוצי סדרות שבהם יהיה אפשר לשדר את הפקות המקור.
הדבר מייקר משמעותית את חבילות הבסיס, שכן הפקות המקור בערוצים אלה, עלותן עשרות מיליוני שקלים. לכן אומרים בכבלים והלוויין כי לא יוכלו להציע חבילות שיתחרו בשחקנים החדשים. גם כשאלה הציעו חבילות ייסוד צרות, לא שוחררו המגבלות מעל החבילות הרחבות יותר.
לצד המגבלה הקודמת, הוט ו-yes מחויבות להעביר 50% מכלל הפקות המקור (8% מסך ההכנסות, אמור לצאת לשוק ההפקה המקורי) שלהן לערוצים שלא בבעלותן.
הפלטפורמות לא באמת יודעות מה עושים המפיקים החיצוניים עם הכסף - על מנת למנוע התערבות - אך בסופו של דבר נותנות את הדין לרגולטור אם נעשה בהן דבר אסור, כמו תוכן שיווקי למשל.
אי-הכרה בהפקות מקומיות ב-VOD
כמו כל ההכנסות של הפלטפורמות, גם ההכנסות של שירות הצפייה לפי דרישה מתווספות לסך הנספר לצורך מדידת חובת ההשקעה שלהן בהפקות מקור. אולי הכסף של ה-VOD נספר, אבל אסור להן להשקיע רק ב-VOD - כלומר לא להפיק סדרות שישודרו רק בשירות זה ולא ישודרו באפיק הליניארי.
יתרה מזאת, אם סדרה משודרת מראש בטרום בכורה ב-VOD, ולו יממה לפני שהיא תשודר בערוץ הטלוויזיה, היא נפסלת לצורך הכרה כהפקות מקור. זאת, בעוד שאנחנו חיים בעידן של נטפליקס וצפייה מרוכזת בעונות, ושעולם הצפייה נע לצפייה על-פי רצון הצופה ולא על-פי לוח השידורים.
מימון ערוץ קהילתי וחדשות מקומיות
בערוץ הקהילתי (98 בממיר) ובחדשות המקומיות יש כמה עשרות צופים ב-yes וכמה עשרות צופים בהוט. לא רק שערוץ 98 תופס מקום על הממיר, הוא עולה קרוב למיליון שקל לכל פלטפורמה וקרוב ל-2.5 מיליון שקל עולות החדשות המקומיות.
אורך התוכניות הדוקומנטריות והדרמה
אין תלונה אמיתית על הצורך לשדר תוכני תעודה. אלא שעל-פי הרגולטור, לסדרת תעודה יש רק שני אורכים - 48 דקות לפחות לסרט ו-35 דקות לפרק הסדרה. כל סדרה חייבת להיות מוגבלת ל-4 פרקים. למה? כמו ברגולציה - ככה.
גם בדרמה יש כלל עתיק-יומין, מלפני למעלה מעשור, שדורש לעשות מיני-דרמה עם הגבלות מאוד קשיחות לאורך הפרק ולמספר הפרקים שהיא כוללת.
הפלטפורמות מחויבות גם להשקיע במוזיקה, בתרבות, באמנות ובמדע בז'אנר תחתון - כלומר באופן שלא יהיה מתוסרט ולא ייכלל בהשקעות של הסוגה העילית.
אם עשיתם יותר - זה לא נחשב
קראו את המשפט הזה פעמיים: בעלי הרישיונות בטלוויזיה הרב-ערוצית מסתכנים בהפרה, אם הם משקיעים בסוגה עילית יותר ממה שהיו צריכים. כלומר, אם יש צורך להשקיע בשנה מחצית מסכום ההשקעה בז'אנר עליון ומחצית בז'אנר תחתי, לא ניתן יהיה לנייד את ההשקעה למחויבות האחרות. גם אם יעמדו בכסף ובצורך ההשקעה הנדרש ממנה.
ומה הלאה?
נדמה שיש הסכמה מפה לפה כי הרגולציה הישראלית על שוק התקשורת פשטה את הרגל. לאורך השנים הרגולטורים הסכימו על כך, ביקשו למקד את הרגולציה כשהם נאבקים בירושות של קודמיהם - והמשיכו לייצר חובות וכללים חדשים משלהם.
כעת, כשהשוק עובר טלטלה שעיקרה הגדלה של התחרות ומלחמה אמיתית על תשומת-לבו, כמו גם על כיסו של הצרכן - הוא הרגולטור האמיתי - יש מקום להורדת המעמסה על השחקנים ולאפשר להם תחרות יעילה יותר.
גם בטלוויזיה המסחרית בישראל: רגולציה מחמירה
ערב השינוי המתוכנן בשידור המסחרי בישראל - ובכלל זה האפשרות שערוץ 10 ייסגר, וערוץ 2 יתפצל לשני ערוצים חדשים, האחד של רשת והאחר של רשת - מהדהדת ברצינות גם האפשרות שהרגולציה המוטלת היום על השידור המסחרי תופחת משמעותית. במיוחד לאור ההבנה כי ערוץ 1 יחזור למלא את מחויבויותיו הציבוריות, דבר שיאפשר את הורדת הנטל מהטלוויזיה המסחרית.
גם לטלוויזיה המסחרית יש כמה דרישות רגולטוריות שפג תוקפן. כך למשל, גם עמית שכטר הסכים כי אין טעם עוד לאשר את לוחות השידורים מראש (כפי שנדרש כיום), אלא עדיף לקנוס אם נרשם חוסר מסוים. זאת, במיוחד לאור העובדה שיש אכיפה יומיומית של 200 כללים המוטמעים בחוק.
60% מההשקעה הנדרשת מהזכייניות בישראל היא על הפקות מקור. בפועל, הזכייניות משקיעות 100% בתוכן ישראלי מקורי. זאת, לעומת 5% בספרד והיעדר מחויבות כזו במדינות כמו הולנד, ארה"ב או גרמניה. רק בבריטניה המחויבות גבוהה יותר ועומדת על 65% מכלל השידורים.
ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יש חובת השקעה בסוגה עילית ובז'אנרים מיוחדים - ארבעה במספר, והדבר נספר לפי זמן שידור וכסף.
על הטלוויזיה המסחרית בישראל חלה גם חובת הפקות חוץ (כלומר בשוק ההפקה) של 65% מכלל השידורים, לעומת 50% בספרד, 10% בהולנד ובדנמרק, 25% בבריטניה והיעדר חובה כזו בארה"ב.
