קיבוץ רגבים / צילום: רני בירק
חוק "ועדות הקבלה" שהוכשר החודש, ולפיו יישובים שבהם 400 משפחות ופחות רשאים להפעיל מנגנון סלקציה למבקשים לגור בהם, מגלם שלושה חטאים: עוול חברתי, פשע לאומי וחמור מכול - ניצול של קופת הציבור.
"ועדות קבלה" קיימות כדי לשמור על האופי האחיד של היישובים. יש יתרונות להומוגניות חברתית.
גם אני, שגרה בבית משותף ביפו, מתרגזת כששכניי מעשנים נרגילה בפתח הבניין. מצד שני, הם לא מרוצים כשאני יורדת במדרגות בלבוש חשוף. הבדלי הגישה והתרבויות מובילים לפעמים עד לריב, אבל הם וגם אני מתחנכים לסובלנות לזולת, הנדרשת מחיים לצד מנהגים והרגלים שונים.
גדלתי בקיבוץ, ילדות נפלאה בחברה הומוגנית להפליא. כל דבר שלא היה דומה לנו, סבל מיחס מתנשא ומזלזל. נדרשו לי שנים כדי להפנים שלא כל דתי הוא חשוך, שמצביעי ליכוד אינטליגנטים כמו מצביעי מרצ, מזרחיים תרבותיים כמו אשכנזים, ושיש גם עשירים עם תפיסת עולם קפיטליסטית, שמרוויחים את כספם ביושר.
הכול כבר היכו על חטא ההפרדה בין החברה הקיבוצניקית-האשכנזית לבין תושבי עיירות-הפיתוח, עולי מדינות ערב, שהצמיחה לקויות רבות בחברה שלנו. והנה, "ועדות הקבלה" מחזירות בחסות החוק את עוול ההסתגרות של בעלי יכולת (ואחרים), והקיפוח של מי שאינם כאלה.
זה מוביל אותי לחטא השני הגלום ביישובים קהילתיים. הביקורת כלפי ועדות הקבלה מתמקדת בהפליית ערבים. אולם לא רק ערבים יודרו מיישובים אלה. החוק מתיר דחייה של מי "שאינם מתאימים לקהילה".
"אינו מתאים" זו הגדרה שמאפשרת מציאות שבה קהילה יהודית לא תקבל ערבי, ולהיפך; קהילה דתית לא תסכים לשלב לתוכה חילוני,או הומו; וקהילה של זוגות עם ילדים תהסס לצרף אם חד-הורית, המבקשת למצוא בן-זוג, פן תפר את ההרמוניה המשפחתית השורה על התושבים.
החוק מתיר לוועדות הקבלה לפשפש בחשבונות הבנק ותלושי המשכורת של המועמדים, לבירור יכולתם הכלכלית. היעדרה - יכול גם הוא להיות עילה לדחייה.
כך מעודדות הוועדות הקמת גטאות על בסיס של הפרדה חברתית, תרבותית וכלכלית, וחוטאות נגד העיקרון הציוני של שילוב והתכת תרבויות. הן מחריפות את הפערים במדינה, ומחדדות את ההבדלים: בעלי יכולת נשארים עם בעלי יכולת, עניים עם עניים, דתיים עם דתיים, וכן הלאה.
לוקחים מבאר שבע וכרמיאל ונותנים לקיבוצי אצבע הגליל
מכאן אנו מגיעים לניצול ושאיבת כספי הציבור, שהוא החטא השלישי, והחמור ביותר.
כל "יישובי ועדות הקבלה", הם יישובים קטנים, בהגדרה. ככאלה, הם משופעים בהטבות מהקופה הציבורית. הקרקע של ביתם הפרטי ושל מבני הציבור, ניתנה להם בעלות נמוכה ולעתים בחינם; תושביהם (בנגב ובגליל) משלמים מס-הכנסה מופחת בשיעור בין 12% ל-30%, התחבורה הציבורית ליישובים מסובסדת במיליונים, המדינה מממנת בהם מוסדות חינוך והסעות ילדים, מושכת לשטחם קווי ביוב ומים, סוללת אליהם כבישים ארוכים ומאירה אותם, ואוספת משטחם את הפסולת.
כל אלו שירותים שעלותם פר-אדם מתייקרת פלאים כשהם ניתנים ליישוב שבו 400 משפחות או פחות. מאיפה המימון העתק לכל אלה? אכן, מתקציב המדינה.
הכסף הזה נגרע מכרמיאל ומבאר-שבע, מחיפה ומאשקלון, שהן ערים גדולות ומרובות תושבים, ולכן כל שקל שמושקע בהן משרת הרבה יותר אנשים. יתרה מכך - בערים הגדולות רשאי לגור כל אדם. כדי לקנות דירה בבאר-שבע, לא צריך לעבור "ועדת קבלה". וכך יוצא שאנו משלמים מסים אשר מממנים יישובים שהחוק מתיר למנוע מאיתנו לגור בהם.
כפרת חטאים: קחו פרטיות, ותרו על סובסידיה
אני מציעה את הפשרה הבאה: אם יישוב מבקש להחליט מי יכול להצטרף אליו ומי לא - תינתן לו הזכות. אבל מרגע שניתנה לו הפריבילגיה, המדינה תסיר ממנו כל מימון וסבסוד.
כך, קו המים יימתח עד היישוב הקרוב ביותר אליו, שאין בו ועדות קבלה; האוטובוס המסובסד יעצור ביישוב הפתוח לכול, וכמותם גם צנרת הביוב, רשת החשמל, מערך ההסעות לבית-ספר ואיסוף הפסולת.
יישוב כזה יתנהל בדיוק כמו בבית פרטי: האחריות על מה שבין הכתלים היא בביתכם, ושלי בביתי. אם היישובים הקהילתיים רוצים סגרגציה ופרטיות - בבקשה, שיקבלו; אך לא במימון כסף ציבורי שהוא של כולנו. כלומר: לא על חשבוננו.