עבודה במצב מאונך / צילום: שאטרסטוק
פעם ייחלה כל אם יהודייה שבנה הצעיר יגדל ויהיה למהנדס, כאילו שם מצויה תמצית האושר. כלומר, העושר. ואז הוא גדֵל, ומתחיל לעבוד היכן שמבטיחים לו שאם ייתן את הנשמה מעבר לכל דמיון, יתעשר ויקצור את הפירות, ואולי אף יוכל תוך כמה שנים לפרוש כדי להיות מורה, אמן או מדריך יוגה, ועדיין לחיות טוב.
אבל קרנו של ההייטק יורד. הביקושים פוחתים, וגם מבחינת שכר יתרון ההייטקיסטים מיטשטש כשהמחיה כה יקרה. דירה קשה גם להייטקיסט ממוצע לקנות פה, וישנה גם בעיית האופק בקריירה. בגיל 40 והלאה איש לא מבטיח להם דבר. כל אחד יכול ללכת הביתה מבלי שמישהו יניד עפעף. באמתחתו יהיה אולי רזומה מרשים, אבל בו מתמצה כל הביטחון התעסוקתי שלו. וזה מפחיד.
כך כתב ההייטקיסט דרור ב"גלובס": "אין במקצוע שלי שום הבטחה שמחר תהיה לי עבודה. גם אם אשבור את השיא ואחזיק במקום עבודתי 6-5 שנים, אמצא את עצמי בגיל 45 בלי עבודה, ויותר גרוע בלי יכולת למצוא עבודה חדשה... אהיה סוס מת".
גם רן פרגמין כתב בפייסבוק שלו סטטוס שגרר המון שיתופים ותגובות: "להייטקיסטים יש תור זהב... הוא מתחיל בגיל 27-25... ונמשך כ-15 שנים עד ההתפכחות וההתעוררות... ככל שהשנים עוברות ושווקים נהיים תחרותיים יותר, תאריך התפוגה זז אחורה... במהלך התקופה הזאת עובד הייטק מתפרנס יפה... בצורה שמאפשרת לו להתגלגל בכבוד בישראל של היום, לא יותר. תור הזהב הזה מסמם את רוב עובדי הייטק. כשמגיע הגונג, והוא מגיע, הוא דרמטי... איפשהו בין 40 ל-50, רחוק מהפנסיה, בשיא הקריירה לכאורה, עם משפחה, הוצאות, ורמת חיים מסוימת - מגיעה הסטירה. לרוב בגיל הזה לוקח חודשים, אם בכלל, למצוא עבודה. רוב המפוטרים שורפים כמה חודשים וחלק ניכר מהחסכונות... לא כסף גדול שמאפשר לך לפתוח עסק או להתקיים עד הפנסיה... ובמהירות שיא מידרדרים במעמד העשירונים: משברים, גירושים, מכירת בתים, הוצאת ילדים מבתי ספר והעברתם למסגרות אחרות ועוד... צעירים מדי מכדי לצאת לפנסיה, ומבוגרים ומנוונים מדי מכדי להתחיל קריירה חדשה. אנשי הייטק בחצי השני של חייהם יכולים להפוך בהינף של שנה לעניים... כשאתם חושבים על הייטק, תחשבו אחרת".
אין סיכוי לאיזון בין העבודה לפנאי
אם כך המצב, אין פלא שישנם הייטקיסטים שמסיקים שעדיף כבר לעבוד בעבודה בשביל הנשמה, מבלי שצריך למכור אותה לשום שטן. בלי הלחץ תמידי, שעות העבודה הארוכות, הישיבות שלא נגמרות, הפעילויות החברתיות שמנדנדות.
הייטקיסטים רבים מספרים גם שהם חשים שאין ממש משמעות בעיסוק שלהם. הם מכלים את נפשותיהם וכוחותיהם למטרה שלא לגמרי ברור אם הם בכלל מזדהים עמה, ובגיל מסוים קצים בביטים ובמיילים, בתוכן השיווקי ו"בישיבות של בלבולי מוח בלתי פוסקים", ומשוועים למעט מגע אנושי. לביטוי אישי שאינו רק טכני או ניהולי. לחוויית העשייה שיש לה השפעה על אחרים, כזאת שניתן לראות כשהיא מתרחשת.
ארגוני ההייטק, מצדם, עושים הכל כדי למתג את העבודה בהם כבילוי אחד גדול: גן ילדים צמוד, מסאז'ים, ארוחות, שירותי כביסה, אופציות, מכוניות, מכשירים ניידים שתמיד אונליין במסווה של Flex-Time. אולם התנאים הללו לא נועדו לפנק כפשוטו, אלא יותר מכל לטשטש את הגבול שבין העבודה לחיים האמיתיים. העבודה - היא החיים האמיתיים.
ואז כולם הופכים דומים זה לזה, כי כולם הופכים דומים למה שהופכים אותם להיות. כולם צרכנים של אותם שירותים, בעלי אותם ההרגלים, באותה הקהילה - הארגון הפסידו-משפחה. כל זאת תמורת השקעתם הבלתי פוסקת בעבודה, זו שקוטפת בשבילם את הירח נון-סטופ. וכשמדברים איתם, הם לא מספרים על החיים הטובים שלהם. הם מספרים שהם מותשים, מסויטים, שאיבדו שליטה, שאין להם מנוח, שהם בלחץ, שהם סובלים מחרדות ומכאבים, שאין להם זמן לתחביבים, ועצוב מכל - שהם לא באמת חלק מהמשפחה הפרטית שלהם כבר.
אחד אפילו סיפר שצפה בכל עונות הסדרה "שובר שורות", ונבהל מהזדהותו העמוקה עם טירופו של הגיבור הראשי - שבאמת איבד את הצפון ומכר את נשמתו כדי להתעשר, ושכביכול עשה הכל כדי לדאוג לרווחת משפחתו, אך משפחתו היא בדיוק מה שאיבד בתהליך הזה.
בובות עם מפתח על הגב
לעזוב את תחום ההייטק לטובת עבודה "רגילה" אך רגועה יחסית ועם חזון (כהוראה), זה כמו לעזוב עיר גדולה לטובת מגורים בעיר פרברית או במושב. החסרונות של התרחקות ממרכז העניינים, מהמקום שבו תמיד קורה משהו, והכל בהישג יד ודיווּש, ברורים כשמש. אולם, יש כאלה שבשלב מסוים מתעייפים מהקצב, חשים שמיצו את היתרונות, וחווים רק את החסרונות. נמאס להם. הם מבינים שמה שגרמו להם לחשוב שהם צריכים באופן שוטף - הוא לא באמת מה שהם צריכים.
כך סיכם זאת באוזניי הייטקיסט שעזב: "הסוד הוא לנסות להניע אותך. כל הזמן מנסים להניע אותך, עם פינוקים ו'ממתקים' בלי סוף. האוכל, התלושים, ימי הגיבוש, העיצוב, מיליון טקסים כדי להלהיב ולשמור על ה'ביחד'. נותנים לך תחושה שאתה שותף למשהו גדול, כשאתה בעצם לא יותר מבובה עם מפתח על הגב. ואת המפתח הזה מסובבים ומסובבים, בלי הפסקה, עד שאתה אומר: די. אפשר להשתגע. אני בוחר בעבודה שבאמת מלהיבה אותי, ולא כזאת ששטפו את מוחי כדי שאחשוב שהיא מלהיבה אותי".
יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר אפשר לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.