"אני ישראלי, וזה מכתב הירידה או ההתאבדות שלי"

דרור, היי-טקיסט מאזור המרכז, כותב ל"גלובס" על הייאוש מיוקר המחיה: "אני חוסך 5,000 שקל כל חודש, יש לי 600 אלף שקל בצד - ולא מצליח להגיע לדירה" ■ "בגיל 40 אהיה סוס מת בהיי-טק, אז אני צריך להרוויח את המירב עד אז"

"אומרים שאנחנו רק מתבכיינים כל הזמן, אז הנה אני עושה מעשה: אני ישראלי וזה מכתב הירידה שלי מהארץ, או מכתב ההתאבדות שלי כי נגמר לי הכסף, אחד משניהם או שניהם, מי יודע". את המילים האלה כותב לנו דרור, היי-טקיסט מאזור המרכז שמביע ייאוש ותסכול מיוקר המחיה בישראל.

"אני לא יודע מתי זה יקרה", הוא כותב, "אולי עוד 3 שנים או 8 או 48 - אבל כשזה יקרה שלא תגידו שזה קרה פתאום, זה לא יקרה פתאום, זה יקרה כי ייגמר לי הכסף והשאלה היא מתי זה יקרה".

הוא מעיד על עצמו כי אינו נשוי ואין לו ילדים, בוגר תואר ראשון במדעי המחשב ועובד בהיי-טק הישראלי "בשכר נאה מאוד"; בן 38 שמעולם לא החזיק בעבודה באופן רצוף יותר מארבע שנים: "חברה אחת בה עבדתי 4 שנים פשטה את הרגל, חברה אחרת בה עבדתי שלוש שנים העבירה את עבודתי לסין ופיטרה אותי, אחרי שתי אלה בחרתי בחרת ענק במשק המעסיקה 10,000 אנשים במחשבה לטווח ארוך וזו היתה טעות גדולה, כל הצוות שלי פורק ופוטר מסיבות כאלה ואחרות אחרי פחות משנתיים.

"טוב ככל שאהיה, אין במקצוע שלי שום הבטחה שמחר תהיה לי עבודה. גם אם אשבור את השיא ואחזיק במקום עבודתי הנוכחי 5 או 6 שנים אמצא את עצמי בגיל 45 בלי עבודה ויותר גרוע בלי יכולת למצוא עבודה חדשה. ההיי-טק הישראלי לא מגייס אנשים שעברו את גיל 40 וזו עובדה, אהיה סוס מת ואז נראה אתכם ממשיכים להצביע עלי ולהגיד 'המפונק מההיי-טק'. אז אני כנראה צריך לנסות ולהשיג עד גיל 40 וקצת את מירב הכסף שאצליח כך שיספיק לי לשארית חיי".

וכך ממשיך דרור את מכתבו:

וכן, אני חוסך כמה שאני יכול. אני חוסך 5,000 שקל בחודש, טוענים שהישראלי לא חוסך. הנה, אני כן - והרבה. כבר הגעתי לסכום של 600,000 שקל ועדיין זה לא מאפשר לי לקנות שום דירה במרכז, אז אני גר בשכירות. בחרתי דירת חדר של 35 מטר מרובע שקרובה לי לעבודה מרחק נסיעה באופניים (כדי לחסוך כמה שיותר). לצערי, גדולים ממני בכלכלה כבר הוכיחו שעל כל שקל שאני חוסך, הדירה אותה אני רוצה לקנות מתרחקת ממני בכשני שקלים. הם הוכיחו - ואני חי את זה יום יום.

משכנתא על 50% מערך הדירה לא באה בחשבון. אני מעדיף להיות מפוטר בגיל 42 עם כמה מאות אלפי שקלים בבנק המאפשרים לי לחיות 7-10 שנים, מאשר מפוטר עם משכנתא שתחייב אותי להתאבד מיידית.

אל תטעו! אני לא סגפן ויכול לחסוך אפילו יותר, אבל רוצה גם ליהנות קצת בחיים. אז אני נוסע לחו"ל פעם בשנה, יש לי את האייפון הכי חדש ועוד כמה פינוקים קטנים שמסתכמים ב"הוצאת מותרות" של כ-1,500 שקל בחודש בממוצע. הקרבה של אלה לא תקרב אותי לדירה באופן משמעותי ורק יגרמו לי לתחושת סיזיפיות קשה יותר. במקומות אחרים, אנשים שמחזיקים בתואר ראשון ועובדים בכבוד במקצוע לא נחשבים כפזרנים או בלתי אחראים או בזבזנים אם הם נוסעים לחו"ל פעם בשנה. הם יכולים להרשות לעצמם גם יותר בלי שיסתכלו עליהם בעין צרה "בואנ'ה, אתה חי טוב אתה...", כן בא לי לחיות טוב רק שאני לא ממש מצליח.

בואו נדמיין תרחיש דמיוני והזוי, שבו אני עובד עד גיל הפרישה, המדינה אונסת אותי לחסוך דרך גופים שסכנת קריסה מרחפת מעליהם לאור כל הנתונים שכוללים עלית תוחלת החיים, גדילה מזערית של הקרן בשש השנים האחרונות ועוד שלל סיבות שמצביעות על שכשאני אגיע לגיל 67 גיל הפרישה יהיה 75 (לפחות); ושגם בגיל 75 אני אראה סכום מזערי, שלא תואם את מה שהשקעתי כל החיים.

היתי שמח לנהל לבד את תיק הפנסיה שלי לבד, אבל אסור לי. אני משלם עשרות אלפי שקלים בשנה לגופי פנסיה מנופחים וראוותניים, שלעולם לא אראה מהם ברגע האמת את מה שהשקעתי. חבל, לבד הייתי חוסך כסף שהיה משאיר אותי בחיים כמה שנים נוספות ברגעי האמת.

אני יכול לנסות ולבנות על ירושה, נכון להיום כ 1.3 מליון שקל שמאריכים את חיי ב-13 עד 17 שנים, ואם מביאים בחשבון תסריט סופר אופטימי שבו אני עובד עד גיל פרישה אני מסודר עד גיל 100.

גיל 100 הוא הגיל בו סבי מת. אני מאחל לאבי בריאות ארוכה לא פחות, הבעיה שלאבי אין פנסיה מנופחת ויש תרחיש הגיוני בו אולי הוריי יצטרכו לקחת משכנתא הפוכה על ביתם, דבר שיאפשר להם לחיות בכבוד, אך ישאיר הרבה מבני דורי ללא כל ירושה. אם אתם חושבים שזה נשמע נורא שילד מדבר ככה, רבים חושבים את זה וחוששים מזה, אני לא מתבייש לכתוב את זה, בטענות נא לבוא למדינה.

יש ברשותי דרכון אירופאי, חשבתי להגר מפה, אני לא מפחד מכל הטוקבקיסטים, הסברתי ופירטתי פה בדיוק את הבעיה בה אני נמצא וזה עוד לפני שדיברתי על משפחה או ילדים שכלכלית אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי, כן, משפחה וילידים זה משהו שצריך להרשות לעצמך כלכלית בכלל ופה בארץ בפרט, אני לא מאלה שאומרים "יהיה בסדר", פשוט נהיה פה בלתי אפשרי, בלתי אפשרי (כן עשיתי 4 שנים בצבא למי שתהה, לא חושב שזה אומר שאני חייב להישאר פה בגלל זה)

אני מסתכל על חברים עם משפחות שמשגשגות יפה מאוד ממשכורת של היי-טק בגרמניה, אנגליה, ארה"ב, משפחות, לא בודדים, ואני פה נלחם בחישובים שלי כיחיד. זה הימור מבחינתי להגר מפה, במעבר אחסל את חסכונותיי תוך שלוש שנים במקום יותר מ-6 שנים להם הכסף מספיק לי בישראל (חישוב ללא עבודה), אבל מנגד אם אצליח לשרוד את המעבר ואמצא עבודה התואמת את כישוריי יכול להיות שזה מה שיציל אותי מתרחיש הבלהות אותו פירטתי כאן ויספק לי שנים של ביטחון קדימה ואמונה שיש מישהו, במקום אחר, שחושב שלאוכלוסייה שלו מגיע קצת יותר מלשרוד.

נשבר לי מהרגשת "הלשרוד" פה! לשרוד בעבודה, לשרוד על הכביש, לשרוד אפילו ברחוב, לשרוד את מחירי המזון המשתוללים, לשרוד בעלי בית שלא בטוח שמחר ימשיכו להשכיר לי את הדירה ואם כן אז בטח במחיר גבוה יותר.. יש עוד כל כך הרבה דוגמאות, למעשה אין כאן משהו שאינו נחשב הישרדות. באיזה תחום בדיוק מדינת ישראל מבטיחה שקט, רגיעה וביטחון? אנחנו שורדים, בקושי, ממש בקושי. זה לא מגיע לנו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובס טק?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988