סיימון קאוול / צילום: רויטרס
השעה 20:00 בבוורלי הילס, והשמש שקעה מאחורי סנטה מוניקה בולוורד. רוח קלה מסיטה את אבוקות הלפידים בגן האחוזה של סיימון קאוול, שנקנתה ב-34 מיליון דולר. רצפות השיש מבריקות כמו אולפן טלוויזיה. קאוול יושב על הטראסה עם חפיסת סיגריות Kool מנטה וכוס וודקה וסודה בקרח, ונזכר ברגע ששינה את חייו.
הוא היה אז בן 40 והקריירה שלו שוב ספגה מכה, אחרי שדחה הזמנה להיות שופט בתוכנית הטלוויזיה הראשונה לאיתור זמרים כוכבים, Popstars. חבריו המנהלים בעולם המוזיקה הביטו עליו מלמעלה למטה כבעל טעם מגוחך. בייאושו החליט לתקן את טעותו על-ידי עזרה בהשקת תוכנית מתחרה בערוץ ITV הבריטי, שנקראה Pop Idol, שבה ישפוט לצדו של המפיק פיט ווטרמן.
"פיט היה ברשימת הנבזים הפרטית שלי. עבדתי איתו במשך שנים, והוא היה שמוק בחיים האמיתיים, ולכן חשבתי שהוא יהיה שמוק גם בטלוויזיה. אבל באודישנים הוא היה רכרוכי לגמרי, ובכה כל הזמן, ואני ישבתי שם וחשבתי: 'ההצגה שלו זוועתית'. חשבתי שקודם כל הוא מצחיק. זה פשוט משהו שקרה פתאום", מספר קאוול.
יכול להיות שזה נכון שקאוול נהפך במקרה לגמרי לסיימון הסרקסטי, השופט שהשפיל מתמודדים גרועים והלהיב והדהים את הצופים בבית. סביר יותר שמהיכרותו את כוחה של הטלוויזיה ושל האישיות שלו, הוא תפס מיד את ההזדמנות לעשות את הספין שלו להצגה של נייג'ל ליתגו, השופט הנבזה של Popstars. מה שזה לא היה, האינסטינקט שלו לפני 13 שנים הפך אותו מהמוקיון של תעשיית המוזיקה המסורתית למנהל הבמה של המוזיקה החדשה.
לילה לפני כן בלוס אנג'לס הוא הלך להופעה של One Direction, להקת הבנים האנגלית-אירית שהרכיב לפני 4 שנים ב"אקס פקטור" (הוא השיק את "X Factor" ב-2004, והתוכנית החליפה את "פופ איידול" בטלוויזיה הבריטית). קאוול מחייך כשהוא מתאר את ההמולה שגרמו באותו לילה 80 אלף מעריצים באחד משלושת לילות ההופעות של הלהקה הזו.
"קילומטר וחצי לפני שהגענו לשם, המשטרה חסמה את הרחובות, והם אפשרו לנו לעבור את המחסומים. אז הרגשתי את האפקט של חמישה בחורים משואו שעשינו בבריטניה על קליפורניה. נהניתי מסיגריה עם הבחורים לפני שהם עלו להופיע. הצלחה כזו לא הולכת להיות כל לילה, אבל אולי זה יקרה שוב. זה כל העניין - אתה נכנס לשם וחושב: 'אני מקווה שזה יצליח'".
הילד שבו
בטלוויזיה, קאוול חסר סבלנות, מפחיד ומצליף במתמודדים על כל סימן של חולשה. במציאות הוא הרבה יותר עדין, כמעט חתולי, כשהוא מסתובב באחוזתו באל.איי בחולצת הטי עם צווארון וי שהיא סמלו המסחרי והמכנסיים הגבוהים עד מעל המותן, ובקושי משמיע רעש. יש לו את הגינונים של אמו, בת 88, ג'ולי, רקדנית לשעבר - הוא מציע כיבוד, שואל בנימוס לדעתי על דברים שונים ומשתמש בשמי הפרטי.
הוא גדל בבורהמווד, ליד אולפני אלזטרי בהרטפורשייר, ונהג להציץ כילד מעל לגדר על המסיבות של השכן שהיה מפיק סרטים. "אני זוכר בבירור - דיברתי על זה בעבר - איך הסתכלתי מעבר לגדר על המסיבות המפוארות האלה עם אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, כל השמות הגדולים הללו. אני זוכר שחשבתי, 'אלוהים, איזו מסיבה! הייתי רוצה להיות באחת כזו'"
יש עדיין משהו מהילד ההוא בקאוול, ששמח בגלוי לקבל כרטיס זהב למפעל החלומות של הוליווד. ההון שלו מבטיח לו שמטפלים בו היטב. באותו ערב באחוזה נמצאים גם איש ביטחון, היחצ"ן שלו, שני עוזרים אישיים, שף ומנהלת משק בית, שמביאה לו קערה של ספגטי בולונז, וסלמון בגריל בשבילי. הוא יכול להזמין הכול, אבל מעדיף אוכל ביתי.
האיפוק שלו לצד הכפייתיות האובססיבית יכולים לתקוע את הקריירה שלו, וזה כמעט קרה. "נקמה מתוקה", הביוגרפיה גדושת התובנה שכתב טום באולר, מתאר את סדרת הכישלונות שלו בעסקים לפני המהפכה של "פופ איידול". אין לו את קור הרוח של מנהלי כישרונות אחרים. בשנות ה-30 לחייו הוא היה ידוע במוזרויות כמו הפקת מחזמר המשך לסדרת "פאואר ריינג'רס".
כש"פופ איידול" הושקה, הוא השיג הצלחה גדולה יותר כאשר שכנע שני שחקנים, רובסון גרין וג'רום פלין, להקליט שיר מסדרת טלוויזיה. "לשאר התעשייה הייתה אובססיה לרדיו, שהוא הדרך ללהיטים, אבל סיימון דיבר רק על טלוויזיה", אומר ג'וני טכאר, כיום מנהל לייבל המוזיקה של קאוול. אפילו אחרי שהחתים את להקת הבנים המצליחה מאד ווסטלייף ב-1998, קאוול עדיין נאבק על הכרה וכבוד.
אבל כאשר "פופ איידול" עלתה לאוויר ב-2001 - ושנה אחריה באה ההשקה המהדהדת של "אמריקן איידול" ברשת FOX, שגם בה מילא קאוול את תפקיד השופט הנבזה - גם רשתות הטלוויזיה וגם עסקי המוזיקה היו על סף שינוי. גל תוכניות הריאליטי בהובלת "האח הגדול" ו"מי רוצה להיות מיליונר" עיצב מחדש את הטלוויזיה המשודרת המסורתית, ותעשיית המוזיקה נכנעה למהפכה הדיגיטלית.
הרגע הזה הצריך מערך מיוחד של כישורים, וקאוול, עם טעם אמצע הדרך שלו והאהבה להצגות ויזואליות, ניחן בהם. הוא לא נדרש להפוך לטיפש, או ללמוד איך להבין את האנשים הרגילים שיהפכו כעת לכוכבים. הוא המתין זמן רב בדיוק לעולם הזה, שבו הוא יכול להפוך למגלה הכישרונות, מפיק פופ, אישיות טלוויזיונית, מפיק טלוויזיה ומנהל להקה - הכול בבת אחת. הוא יכול היה לשלוט בכל הדברים הללו.
"יש לי באמת תשומת לב טובה לפרטים", עונה קאוול כאשר אני מבקש ממנו לשפוט מה הטאלנט שלו. "גם כשאני בתוכנית, אני יודע מה קורה, ואם משהו לא בסדר - מה צריך לעשות לתקן אותו. אני מעורב אישית בכל פרט, עד לצבע רצפת האולפן. אני יכול להבחין בנורה ממרחק של 100 מטר. אני לא רוצה להישמע שחצן, אני פשוט אוהב שמשהו נראה ונשמע כמו שאני רוצה".
"הטלפון שלי מצלצל ב-2 בלילה ומישהו אומר, 'מה נשמע?'" אומר סר וולטר גרין, טייקון רשתות השיווק שמסייע לקאוול לנהל את עסקיו. "אני לא מתבדח. 2 בלילה זה מוקדם אצלו. הוא יכול להעביר את כל הלילה. הוא כזה פרפקציוניסט. הוא מענה את עצמו. הוא צופה בתוכנית, ושוב צופה בה, ועובד עליה שוב-ושוב. הוא צלצל אלי כדי לקבל מושג מה אני חושב. זה החלק שאף אחד לא רואה - כמה הוא קשה עם עצמו על כל פרט. הוא רוצה שהכול יהיה מדהים".
כתם בארה"ב
עתה, כשהוא בן 55 (יליד 7.10.59) וילדו הראשון נולד לו ולחברתו לורן סילברמן (אחרי סדרת רומנים לצהובונים עם נשים שונות), הוא זוכה להערכה; בין השאר מדובר בפרס "אישיות השנה" בפסטיבל מיפקום בקאן. סייקו אנטרטיינמנט, החברה שהוא וגרין הקימו ב-2010, מתקרבת לסוף ההסכם שלה לחמש שנים עם סוני מיוזיק. העתיד פתוח.
במובנים רבים, עסקיו של קאוול פורחים. הוא אחראי למכירות של 350 מיליון אלבומים בקריירה שלו, ונשאר בראש שוק הריאליטי בטלוויזיה שהתחרות בו פראית. הצהובונים הבריטיים גדושים בסיפורי אקס פקטור, בדרך-כלל על ההתגוששויות שלו עם שריל פרננדז-ורסיני, הזמרת שהתגלתה בפופסטארז וכיום שופטת באקס פקטור.
שני הפורמטים הגדולים של קאוול - "אקס פקטור" ו-"Got Talent", שמופק עם החברה השותפה שלו להפקות טלוויזיה, פרמנטל מדיה - נמכרים בכל רחבי העולם. יש גרסאות מקומיות של "אקס פקטור" ב-51 מדינות ושל "Got Talent" בשיא של 67 מדינות, האחרונות בהן איסלנד, קזחסטן ומולדובה. אמריקה גוט טאלנט משודרת ב-200 מדינות, וקהל של 12 מיליון צופים בממוצע צופה בעונה של 2014 בארה"ב. קאוול אמנם אינו שופט בתוכנית הזו, אך הוא מקבל רווחים מכל התוכניות הללו.
"הוא מוצא את הטאלנטים, מגבש אותם, בוחר את השירים, מטפל בדימוי. אם מסתכלים על ההכנסות והלהיטים הגדולים שסייקו יצרה, סיימון צריך להיחשב למופע המוזיקה הגדול ביותר בעולם", אומרת קארן בריידי, סגנית יו"ר מועדון הכדורגל ווסטהם (ובת זוגו הטלוויזיונית של אלן שוגר בסדרה "המתמחה" ב-BBC) שגרין הביא לסייקו כדירקטורית לא ביצועית ויועצת.
סייקו היא בבעלות משותפת של קאוול וסוני, וגרין מחזיק 20% מהאחזקה של קאוול. סימקו, החברה-הבת התפעולית שלה, הרוויחה בשנה שעברה 37.4 מיליון ליש"ט מהכנסה של 60 מיליון ליש"ט. שולי הרווח הגבוהים נובעים מכך שהיא מעסיקה רק 40 עובדים ומוכרת רישיונות לפורמטים שלה לאחרים. האמנים שחתומים בסייקו, כולל אלה שהתגלו בטלוויזיה, ייצרו הכנסות של 1.3 מיליארד דולר משנת 2004, והפורמטים של הטלוויזיה גרפו 374 מיליון דולר ב-5 השנים האחרונות, לפי החברה. הונו של קאוול מוערך על-ידי "סאנדיי טיימס" ב-300 מיליון ליש"ט.
הכתם היחיד במפה הזו הוא הכישלון שקאוול ספג בארה"ב. למרות שביתו בבוורלי הילס, ויש לו חלק בפורמט אמריקה גוט טאלנט, הוא כבר לא על המסך. פוקס ביטלה השנה את אקס פקטור בארה"ב כאשר קאוול עזב אחרי 3 עונות, אחרי שנכשל בהתמודדות עם אמריקן איידול על הרייטינג. המתמודדת החזקה ביותר היא The Voice של NBC, שמופקת על-ידי ג'ון דה מול, טייקון הטלוויזיה ההולנדי.
"אקס פקטור" האמריקאית מעדה כבר בתחילת דרכה, למרות ההתרברבות של קאוול שהיא תגיע ל-20 מיליוני צופים (היא ירדה ל-6 מיליון בעונה השלישית). הביטול שלה היה מכה עסקית ואישית לקאוול. הוא פרש משיפוט "אמריקן איידול" ב-2010 בגלל סכסוך משפטי חריף עם סיימון פולר, המפיק הבריטי, על הזכויות לפורמט. אקס פקטור הייתה הצ'אנס שלו להראות לכולם מי הבוס.
"הייתי טיפש ואמרתי כבר בהתחלה, 'יהיו לנו 20 מיליוני צופים'. לא הבנתי שהשוק השתנה במהירות כזו וקיבלנו 12 מיליון. לכן מההתחלה הרגשתי שנכשלנו, וכך הרגישו גם כולם. הייתי צריך לחשוב, '12 מיליון זה פנטסטי', ולשמור על פה סגור. אני חושב שזו הייתה שגיאה להרים ידיים, לשני הצדדים. חשבתי שמוטב לעשות תוכנית היכן שאנחנו רצויים (בבריטניה) ולא לנסות לדחוף משהו במעלה הגבעה", הוא אומר.
אבל בלילה החמים הזה בלוס אנג'לס, קאוול עדיין לא מוכן לוותר על שוק הטלוויזיה הגדול בעולם ולהיות סלבריטאי במקום אחר. הוא מקווה עדיין להחזיר את אקס פקטור לארה"ב. "אני חושב שזה יחזור", הוא אומר.
"אתה חושב?", אני שואל. בסביבה הדרוויניסטית של הטלוויזיה האמריקאית, עם כל-כך הרבה השקות של תוכניות שנזרקות אחר-כך לפח בכל עונה, האם זה לא בלתי אפשרי?
"אתה חייב להאמין שאנשים רוצים את הטוב ביותר בשבילך"
חלפו 10 ימים, ואנחנו במשרד הראשי של סייקו בקנסינגטון, מערב לונדון. קאוול מעשן על אחת הספות בחדר הפגישות מחוץ למשרדו. ארבעה עוזרים יושבים בשורה מחוץ למשרד, ליד פוסטרים מהתוכניות של סייקו. החברה הזו היא אחד ממותגי המוזיקה במשרד של סוני מיוזיק, ברחוב צדדי ליד המערכת של "דיילי מייל". "מדהים כמה סיקור הצהובונים נותנים לאקס פקטור", אני מעיר. "כן, אני חושב שאנחנו צריכים זה את זה", משיב קאוול.
סייקו הוקמה כדי לרכז את הלייבל אס רקורדס, המיזם המשותף הקודם של קאוול עם סוני, ואת הפורמטים של הטלוויזיה. העסק התרחב בקצב מהיר מיכולתו לנהל אותו, והוא התייעץ עם חבר ותיק. "צלצלתי לפיליפ גרין ואמרתי, 'אני בקצת צרות כאן, אתה יכול לייעץ לי?'. הוא, כמו פיליפ, הרים טלפונים לכמה אנשים וחזר אלי תוך 24 שעות ואמר, 'אוקיי, זה מה שאתה שווה וזה מה שאתה צריך לעשות'".
באותו הזמן, הם עשו "הסכם של לחיצת יד", לפי קאוול, שגרין יקבל אחזקה מהעסק בתמורה לרה-ארגון שלו ומתן ייעוץ. זה קרה בסופו של דבר בקיץ שעבר, כאשר קאוול העביר מחצית מאחזקתו בסייקו לחברת אחזקות שנקראת מילפורת, המחולקת ביניהם 80%-20%. אחת הסיבות להפיכת ההסכם לפורמלי הייתה שהעסקה בת חמש השנים של סייקו עם סוני פוקעת בשנה הבאה, והם שוקלים את הצעד הבא שלהם.
בעבר היו דיבורים על הפיכה של סייקו לעצמאית לגמרי ואפילו על הנפקה שלה, אבל השאיפות הללו מצויות כעת בהמתנה. "אני מניח שבצורה כלשהי נמשיך במוזיקה עם סוני", הוא אומר. "הם היו שותפים מדהימים, לא יכולתי לבקש יותר מזה. בטלוויזיה עבדנו קצת בחלל ריק מפני שאין לסוני את היכולת להתעסק עם מה שאנחנו עושים".
"אני חושב שסוני היא שידוך נהדר לסיימון, והוא אדם נאמן באופן מיוחד", אומר לי לאחר מכן אג מוריס, מנכ"ל סוני מיוזיק. "אני רוצה כאן את כל סיימון. יש לנו חברת הפקות טלוויזיה מצליחה מאד, ואני מעוניין שנמשיך את היחסים שלנו. אבל אני מחבב אותו מאוד ולא הייתי רוצה שיישאר אם זה לא המקום הנכון בשבילו".
השאפתנות של קאוול מתאזנת על-ידי צורך עמוק בהמשכיות ובאנשים שהוא מכיר. הקרבות הקודמים שלו הותירו בו את רישומם. "עסקי המוזיקה הם די מוזרים, ועבודה עם מישהו שרוצה שתיכשל כי אתה עושה משהו שהוא לא אוהב היא לא דבר נדיר", הוא אומר, כאילו משועשע. "אתה חייב להאמין שאנשים רוצים את הטוב ביותר בשבילך, ומשגיחים עליך".
שני מנכ"לים באו והלכו בסייקו, אולי מפני שהתקשו לעבוד עם נוכחותו הדומיננטית של קאוול. אבל נבחרת הכוכבים שלו - שכוללת את טאכר מנהל יחידת התקליטים, את נייג'ל הול מנהל עסקי הטלוויזיה, ואת סוראייה סקירה מנהלת הכספים והפעילות - עובדת איתו שנים רבות, ואנשיה מדברים עליו בחיבה מתובלת בהומור.
"סיימון יודע מה משפחה במנצ'סטר שיושבת לצפות בטלוויזיה בשבת בערב בסוף שבוע קשה מרגישה כשהיא צופה בשואו שלו", אומר הול. "לעתים קרובות אני תוהה איך הוא עושה את זה. יש לו חיים מיוחסים מאד. אתה מתבונן בתצלומים מהילדות שלו, והוא לא היה על חמור בגן חיות מקומי, אלא עשה סקי בגשטאד בשווייץ".
אריק, אביו של קאוול, לא היה אדם עשיר אך הייתה לו הכנסה טובה. הוא ניהל את חטיבת הנכסים של EMI, חברת ההקלטות של הביטלס. "זו הייתה חברה בריטית מגניבה מאוד, והוא היה גאה לעבוד בשבילם. היה משהו מיוחד בזה אז", זוכר קאוול. הבן התחנך בבתי ספר פרטיים, אך נשר מהבחינות ולא המשיך לאוניברסיטה. הוא סמך על אביו שיכניס אותו לעסקי המוזיקה.
הוא קיבל משהו נוסף מאביו - החלטיות. "אימא שלי היא כמוני. היא אוהבת איך שכל דבר נראה וירשתי ממנה את האהבה לעסקי השעשועים. אבא שלי היה יותר טיפוס של שחור ולבן. במובן זה, אני לא משלה את עצמי - כשמשהו לא בסדר אני יודע שהוא לא בסדר ואני מרים את היד באוויר".
בימים אלה הוא מקדיש פחות זמן ללוס אנג'לס, ומתגורר בה שבעה או שמונה שבועות בשנה. "כשאני טס ואנחנו נוחתים ואני רואה את האורות של העיר, אני מקבל הרגשה טובה. ואז, אחרי שבועיים, אני שמח שוב לחזור ללונדון. דיברתי עם לורן, החברה שלי, על זה. היא שאלה, 'איפה אתה חושב נהיה בשנה הבאה?' עניתי, 'בחיי שאין לי שום מושג'".
היה זמן שרגישות היתר לגאות והשפל במצבו ומצבי הרוח שלו לא אפשרו לו ליהנות מלוס אנג'לס, הוא מודה כאשר אנחנו על הטראסה באחוזה שלו. "הייתי כאן באפריל, ולא הרגשתי משהו לגבי דברים. הרגשתי שכולם רצים במעגלים. מאיזושהי סיבה, כעת יש אנרגיה אחרת. הרבה דברים מלהיבים קורים".