פרופ' דיויד גילה / צילום: יונתן בלום
1. אמת מטרידה
זה מה שאמר אתמול (ב') דיויד גילה - והרים עליו את כל הקולות כולם. גילה אמר את שכולם יודעים בלבם אבל בוחרים להכחיש ולהתעלם, איש-איש עם הסיבות והאינטרסים שלו: רק הציבור יכול. רק, ואך ורק, קהל גדול, רב-גוני, רב-מפלגתי, רב-עדתי, רב-דתי, כל עוד הוא מכוון מטרה, שידרוש את שלו, ייצא מהרגליו הישנים ויהיה נכון להעניש מנהיגים פוליטיים ובכירים מקצועיים שלא פועלים לספק את צרכיו - יוכל להביא סדר חדש במדינה הזו. כלכלי-חברתי.
בדרך, כאשר נבחרים וממונים יפנו את מרצם לעבוד למען טובת הציבור (כי אחרת ייעלמו), כבר ייחתכו כל המחירים כולם, במזון כמו בדיור, במסים כמו בארנונה. אז גם יבוא עולם חדש במתן וקבלת שירות, לא עוד הזלזול הקיים היום גם בשירות הממשלתי ציבורי וגם במגזר העסקי.
2. שום דבר לא משתנה
3.5 שנים אחרי שמונה לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, גילה גם מבין וגם מעז לומר את כל האמת כולה, במילים ובין המילים.
גילה כבר מבין היטב, ממש על בשרו, שכל בעל תפקיד ונבחר ציבור שבידיו לשנות את המציאות המטרידה של יוקר מחיה, גביית יתר פיננסית, היעדר תחרות, מחירי דיור, מערכות חינוך בנסיגה, שירותי בריאות אטומים, צוותי רווחה מוחלשים, ביורוקרטיה מכבידה ועוד ועוד - לא מוכן לסכן את עצמו, את כיסאו ואת עתידו. מראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, שופטים, מנכלי"ם ואילך. לכן שום דבר לא משתנה.
יותר מזה, גילה כבר הפנים את חולשת הרגולטורים, שגם כשהם רוצים ומוכנים (ולא כולם כאלה) להוביל שינוי משמעותי - הם נתקלים בפוליטיקאים ופקידים בכירים רהוטי-דיבור ורבי-סיסמאות, שיש להם חשבונות ואינטרסים לגמרי אחרים.
גילה כבר יודע היטב את חולשתם הממאירה של הרגולטורים בישראל: עומס של דרישות רגולטוריות, דיווחים, חתימות ומסמכים מול היעדר כרוני ומסוכן של אכיפה והרתעה.
מספיק לראות דוגמית ממה שהיה לגילה רק בימים האחרונים: הוא פנה לאיגוד המזון בהתאחדות התעשיינים (עוד ארגון לכאורה חברתי-מקצועי, כמו איגוד הבנקים, איגוד חברות הביטוח, לשכת עורכי הדין, רואי החשבון, המהנדסים, האיגודים המקצועיים ועוד שכאלה, שם נסגרות כל ההתארגנויות כולן. אלה שבאות בסופו של דבר תמיד לטובת החברים ונגד כיסי הציבור הרחב). גילה דרש מהאיגוד לקבל את פרטי הדיונים שכונסו להתארגנות וגיבוש תגובה מרוכזת למחאת יוקר המזון. קרטל? הסדר כובל אנכי? הסדר כובל אופקי? קבוצת ריכוז? (לכאורה, כמובן לכאורה).
ואתמול, בוועדת הכספים, כשחברי הכנסת החרוצים כל-כך תקפו את חולשתו בעניין מונופול הגז של דלק ונובל, הוא אמר להם בשקט: "חברי הכנסת יכולים להוציא נכס מידי חברה בחוק, ובתחום הגז זה ימנע התנהלות משפטית ארוכה שתפגע באספקת הגז למשק השנים הקרובות".
רוצה לומר: חברי כנסת יקרים, נוח לכם לחשוב שאני רגולטור גדול שיכול לנקות עבורכם את הלכלוך ולעשות את הסדר שאתם מתהדרים בו, אבל בעצם אני די קטן ונטול כוחות - ואתם שותפים לזה. היכולות שלי מוגבלות בעוד היכולות שלכם ענקיות - אם אתם רוצים לתקן מציאות יקרה, כמו שאתם מדברים אותה כל-כך יפה - אז קומו ותעשו את זה. בחקיקה.
3. תגובה חריפה וצפויה
לא פלא שהתגובה החריפה באה דווקא מנשיא התאחדות התעשיינים, צביקה אורן. הוא אץ רץ לראש הממשלה בנימין נתניהו ודרש לפטר את גילה.
וכך אמר אורן: "תחרות היא עניין מבורך וחשוב, אולם משק אינו יכול לפעול תחת איום לא קוהרנטי ולא רציונלי". מילים יפות - דווקא מפי יו"ר נשיאות הארגונים העסקיים המחזיקים את המשק "תחת איום לא קוהרנטי ולא רציונלי".
4. לא להעיר את המפלצת
רק הציבור יכול, כבר אמרנו, אבל למה כל מי שזז פה קופץ נגד האמירה הזו? כי הפוליטיקאים לא רוצים שייקחו מהם את היכולת לקבל כותרות בלי לעשות כלום. בעלי העניין שמרוויחים מהמצב לא רוצים להעיר את המפלצת, הציבור, מתרדמתה המנומנמת. הרגולטורים והפקידים לא רוצים שמישהו ייגרע מכוחם.
והכי מצחיק: גם הציבור לא ממש שש לקבל אחריות על המצב. הרי הכי נוח ונעים להאשים את כל האחרים - פוליטיקאים, פקידים, רגולטורים, טייקונים, בנקאים, תעשיינים, משווקים, יצרנים.
5. כוחו של הציבור
"הציבור" - הקהל הגדול הזה לא חייב להיות מאורגן, לא צריך להקים מפלגה, תנועה או לארגן לובי, שדולה לוחצת, כמו הלובי החקלאים, שדולת בעלי ההון (קטנה במספר חבריה וגדולה בכוחה), מרכזי מפלגות, לובי המתנחלים, לובי החרדים, שדולת עורכי הדין, לובי האיגודים המקצועיים ועוד ועוד.
הציבור הוא ציבור, קבוצה גדולה של פרטים, עם כמה מנהיגים, קבועים או מזדמנים, לעתים עלומי-שם, שמקבלים אחריות ומובילים מהלכים דרמטיים (יבורכו הרשתות החברתיות). כל פרט ופרט יעשה את מה שהוא צריך לעשות, בחלקת אלוהים הקטנה שלו, וכולם ביחד הם הכוח לשנות.
זה בדיוק מה שאמר גילה אתמול בוועדת הכספים: "לצרכנים אחריות גדולה על רמת המחירים... חרם צרכנים מאורגן אחת לכמה שנים לא יועיל. על הצרכנים לגלות אחריות...".
הפרופסור הניח את המציאות על השולחן.