החודש לפני עשור בדיוק מצא רפול את מותו על שובר הגלים באשדוד. אני מודה שהתגובה הראשונית שעלתה בי היא "מה, חלפו רק עשר שנים?". יכול להיות שהסיבה נעוצה בכך שרפול די נעלם מהעין הציבורית כבר כמה שנים קודם לכן, ועוד יכול להיות, שזוהי ישראל שהשתנה בעשור שחלף, כמו הייתה זו מאה שלמה. חברה חשופה ומוחצנת, שבה אדם כמו רפול, הפלמ"חניק מתל עדשים, שמחבר חמשירים ומדבר בלקוניות, נדמה כאילו נלקח מאיזו תקופה אחרת בזמן. רחוקה. תקופה נטולת ציניות, ובתור כך, גם כזאת שבה מיתוסים יכולים היו להיווצר.
רפאל איתן, רמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה, לא היה אל וגם לא גיבור-על, אבל הוא היה הצוק האיתן הצה"לי המקורי. הלוחם העברי המסתער ללא פחד, שעיצב עבור דור שלם של לוחמים את דמותו הקרבית של צה"ל.
זוהי גם נקודת המוצא של המחזאי יונתן לוי, שמעניק לו טיפול של מיתוס, משל היה אכילס או הרקולס, עוד קודם שהוא מתעמת אתו ונכנס לנפשו הלומת הקרבות, צעד אחר צעד, עד שהיא נכנעת.
לוי מצמיד לרפול מקהלה יוונית בת 13 משתתפים, וביחד עם לחניו של נועם ענבר (מלהקת "הבילויים"), השניים מייצרים דיאלוג לירי עם הים הסוער שבפנים. זהו דיאלוג המתרחש במעמקים, אי-שם במצולות התת-מודע.
לוי אינו מתעמת עם השאלה - המסקרנת במונחי התחקיר המשטרתי או העיתונאי - כיצד רפול באמת מת על שובר הגלים. המוות מהווה נקודת מוצא לחשבון הנפש ולא מעבר לכך. חייו של רפול עוברים על פניו בעודו טובע, ולפני שהוא מתמסר לגלים הם מכים בו ומציפים את זיכרונותיו המודחקים והאטומים ביותר.
זוהי חוויית צפייה מורכבת. הצגה פיוטית ויפה, וגם המקהלה מתנהלת בסך הכול בהרמוניה ראויה, אבל באותה נשימה יש לומר שזו הצגה שלא כל התמונות בה עשויות ברמה אחידה. יש טובות יותר ויש פחות. מה שהופך אותה נגישה, מרגשת ולעיתים גם משעשעת, הוא המשחק המצוין של מנשה נוי בדמות רפול.
מעבר לחיצוניות המושלמת, שמקבלת ביטוי בשילוב הידיים, בגבות המתכווצות, ובאותו חיתוך דיבור שאין לטעות בו - נוי יוצק ברפול גם איזה ממד של עומק ורגישות שאפשר רק לשער אם אכן היה קיים שם.
כשזה קורה, כמו במפגשי התת-מודע של רפול עם בניו, שאותם שכל עוד בחייו, זהו תיאטרון מרגש, שמצליח לרסק לא רק את השריון הרפולי, אלא גם את זה של הצופה הציניקן. במפגש עם הבן יורם, טייס הקרב שמת בתאונת אימונים, מבקש הבן מאביו שיבכה עליו גם כשהוא ער ולא רק בלילות. "רק לך נפלתי אבא, לכן הפלתי המטוס, צאלים ריקה הייתה, ריק ממך כל-כך. בכס-מפלט אז לא נגעתי, לא רציתי הימלט", אומר הים וניכר כי מילים אלה בוקעות ישירות מנקיפות מצפונו של רפול.
במפגש עם הבן יוחנן, שמת בגיל 10 מהתקף אסטמה, רפול לא מצליח לראות אותו. רק לשמוע. "אבא תראה אותי", קורא הבן, "אבא איפה אתה". רפול מחפש ולא מוצא, כמו בסיוט שאינו נגמר. המיתוס נשבר.
"רפול והים" מאת יונתן לוי ובבימויו, מוזיקה: נועם ענבר, הזירה הבין-תחומית
* ציון: 8
הטירוף שבפנים
אונס, התאבדות, רצח והתרסקות. "טרוריזם" מציגה את העולם המופרע שבו אנו חיים באפקטיבית ובלי הנחות
"היא הייתה מאוד שקטה", "הם היו זוג רגיל", "הוא נראה כמי שלא מסוגל לפגוע בזבוב". מוכר-מדי הריטואל המצמרר, שבמסגרתו מצוטטים באמצעי התקשורת השכנים והמכרים של השכן שרצח את אשתו, של השכנה שחיסלה את ילדיה או של הנער שנכנס חמוש בתת-מקלע לבית הספר ופתח את שערי הגיהינום, ומספרים שבסך מדובר בגבר/אישה/נער/נערה נורמטיביים לגמרי ושהם בהלם, בשוק מוחלט ושאין להם מושג מאיפה הטירוף הזה נחת. הכתובת אולי הייתה על הקיר, אבל אף אחד לא ידע לקרוא אותה.
למקום המעורער והמערער הזה מתחברים האחים ולדימיר ואולג פרסניאקוב שכתבו את "טרוריזם", ושמשקפים באמצעותו ותוך שימוש במעט מאוד פילטרים את נפשם הסוערת של הטרוריסטים האלמוניים שמתהלכים בינינו. אלה שלא מעלים ליוטיוב סרטוני עריפה למיניהם, אבל שלא חוששים לגבות את המחיר בחדרי חדרים, פשוט כי מישהו עצבן אותם, וכי בא להם, וכי הם יכולים. אלה שאומללים ומאמללים, ושנחוץ רק ניצוץ אקראי על מנת להצית את הטירוף בבת אחת.
המחזה של תיאטרון גשר מתואר כקומדיה שחורה על עולם בו הבדידות היא המחלה הנפוצה ביותר. שזו הגדרה לא רעה, אם גורעים את המילה קומדיה. כי קומי זה לא, גם לא במובן השחור של העניין. מה זה בכל זאת? מופרע, אגרסיבי ומטריד. הצגה שמוציאה את הצופה משלוותו. אט-אט האפיזודות מצטברות להן לכדי מציאות כאוטית וחסרת שקט, שבה אין על מי לסמוך ואין עם מי לדבר. זה מוקצן, קר ומנוכר, אבל גם מאוד אפקטיבי. הצופה לא מגיע לחוויה מזככת. אין הפי-אנד.
על מלאכת הבימוי הופקד מיכאל קרמנקו, מעצב הבית של גשר, שזוהי עבודת הבימוי הראשונה שלו. קרמנקו קיבל לידיו את הבמה הצנועה של האנגר גשר, ובאופן טבעי נתן בה דגש לעיצוב. כמו הדמויות והתמונות גם העיצוב קר ומאוד מנוכר. קיר לבן מודולורי שנע כאקורדיון ומגדיר בכל עת את גבולות הגזרה של הבמה: פעם משרד, פעם חצר, פעם סלון ופעם בשדה התעופה.
מינימליסטי וכמעט אגבי בתחילה, ממש כמו האירוע שמחולל את כל הטירוף הזה. כשזה קורה במינימליות, כמו בתמונה שבה יושבות ליליאן רות וסבטלנה דמידוב על ספסל גינה, בזמן שהנכד מתנדנד, ועל הדרך האחת מסבירה לשנייה כיצד עליה לחסל את החתן שלה, מדובר בתיאטרון מעולה שמביא לכדי אבסורד את הניגוד שבין טירוף המעשים ובין האגביות שבה הם מתקבלים.
אלא שככל שמתקדם המחזה כך גם המינימליסטיות והרמיזה נעלמים והולכים לטובת ביטויים גרפיים מאוד מוחשיים של טירוף.
כך למשל בתמונה לא קלה לצפייה, של משחק תפקידים ביחסי מין בין שני בוגדים, שנגרר אל מחוזות של אונס שנמשך דקות ארוכות על הבמה. ויטלי פוקס ונעמי לבוב במשחק מאוד ריאליסטי, מעבירים מי את הטירוף ומי את חוסר האונים בצורה מושלמת.
לסיכום, הצגה לא מאוד יציבה, אבל גם נועזת ומשוחקת היטב.
"טרוריזם" מאת האחים פרסניאקוב, תרגום: אנה שוליק, בימוי ועיצוב: מיכאל קרמנקו, תיאטרון גשר
* ציון: 8
