ברק אובמה / צילום: רויטרס
כמה רחוק נראה היום ההוא, כשברק אובמה היה הנשיא הכל-יכול של המעצמה החזקה בעולם, עם רוב מוצק בסנאט, מעביר את הרפורמה שחלם עליה בתחום הבריאות. כשנשאל בארוחת הערב המסורתית בבית הלבן, שעיקרה הוא נאום של שנינויות ועקיצות, בפני קהל עיתונאים אוהד (חוץ מהשולחן של רשת פוקס) מדוע מעולם לא ישב לשיחה על כוס משקה עם מיץ' מקונל, אז מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט, ענה הנשיא הזחוח: משקה עם מיץ' מקונל? שבו אתם למשקה עם מקונל!". הקהל צחק, הנשיא גם.
פאסט פורוורד והנה אנחנו ביום רביעי שעבר. תוצאות הבחירות בארצות-הברית ידועות. הנשיא מכנס מסיבת-עיתונאים ונשאל, בין השאר, כיצד יעבוד עם הרפובליקנים השולטים בסנאט, בהנהגתו של אחד, מיץ' מקונל שמו. ואובמה, בלי למצמץ, ענה: אשמח לשבת לכוס משקה עם מקונל ולשוחח איתו כיצד לקדם דברים, אולי נשב על בורבון (ויסקי) קנטקי משובח (מקונל בא מקנטקי). איש לא הסמיק ממבוכה, איש לא הזכיר לנשיא את העבר. טוב, יכולת הדחקה והכחשה מועילה, במיוחד לפוליטיקאים.
לא שמקונל חף מכל עוון בהתנהלות, לא שמקונל יכול להתעלם מכמה אמירות משלו: בבחירות הביניים הקודמות, בשנת 2010, הוא הצהיר שמשימתו החשובה מכול בחיים, היא לוודא שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת בלבד. כיצד יעבוד עכשיו למען העם האמריקני - הרי כל הצדדים מצהירים שהם יעבדו יחד למען העם האמריקני - עם הנשיא שנוא נפשו, שנוא נפשה של המפלגה הרפובליקנית?
ועוד משפט על הכחשה. בתום ליל הבחירות והניצחון הרפובליקני המהדהד, קם מקונל לנאום, ואמר כהאי לישנא (בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים) לתומכיו המריעים: אנחנו שלחנו מסר לחבר'ה שם בוושינגטון.
והתחשק לי לשאול את מכשיר הטלוויזיה, שלא יכול לענות: החבר'ה שם בוושינגטון, מר מקונל? הרי אתה התגלמותה של וושינגטון. אתה נמצא במסדרונות השררה, התככים והדילים זה 50 שנה, מתוכן 30 כסנאטור. כשמדברים על תחלואי וושינגטון, אתה בהחלט חלק מהשיטה.
אבל עתה הוא האדם השני בעוצמתו בבירה, רבים יאמרו שהראשון. יש רק בעיה אחת למקונל, ולעמיתו ג'ון ביינר, מנהיג הרוב הרפובליקני בבית-הנבחרים - אין להם שליטה על צאן מרעיתם. הזמנים ההם, שבהם מנהיגי הדמוקרטים והרפובליקנים יכלו להורות לחברי הסנאט ובית-הנבחרים כיצד להצביע, לסגור דילים, כן, גם לטובת המדינה כולה ולא רק לאזור זה או אחר, עברו.
להחריב את רפורמת הבריאות
היום יש להם "טורקים צעירים" ומרדנים בצורת אנשי מסיבת-התה, אידיאולוגים קשוחים כמו ג'וני ארנסט, "מסרסת החזירים" מאיווה, והם לא באים לוושינגטון להמשיך ב"עסקים כרגיל". הם רוצים ללמד את אובמה לקח, הם רוצים להחריב ולהרוס את רפורמת הבריאות, את החקיקה המתירה הפלות, את אמריקה הליברלית. ואם לנשיא יש כעת אחוזי אהדה של 42%, וזה מעט - שיעור האוהדים את הקונגרס הוא 7%. זו לא טעות דפוס - רק 7% סבורים שהקונגרס עושה עבודה טובה.
אז לאן הולכים עכשיו? לשיתוק. הקונגרס הקודם היה משותק כמעט לחלוטין - כשניסו אובמה וביינר להגיע לרפורמה באחד התחומים החשובים בארצות-הברית - הגירה - הם כבר הגיעו להסכם, אבל הרפובליקנים התמרדו נגד מנהיגם, והרפורמה לא עברה. אז עכשיו ישחקו במשחק הפוליטי הישן והמוכר - הטל את האשמה. ודא שהציבור יודע, או חושב, או מאמין - והאמת כלל אינה חשובה - שהצד האחר הוא זה שמנע את הטיפול בנושאים הבוערים.
ולנשיא שנראה שבשנה האחרונה נקעה נפשו מפוליטיקה, ממדיניות, שסבור ובצדק שהישגיו מגומדים וכישלונותיו מקבלים תהודה מנופחת; שמבקש להביא טוב לעולם, ונכשל פעם אחר פעם - נותרת הפוליטיקה הבינלאומית, המקום שבו לנשיא יש מרחב פעולה גם אם הקונגרס נגדו. לא שלהתמודד עם פוטין, דאע"ש, איראן ועזה, אלה תענוגות גדולים במיוחד, אבל שם נמצאות הכותרות שהנשיא יכול להשיג, כותרות חיוביות.
כך שאין ספק שבמקרה הטוב נשמע הצהרות אמריקניות נזעמות על התנהלותה של ישראל, אם לא גרוע מכך. בתסריט פסימי במיוחד ניתן אף להעלות על הדעת שהפלסטינים יילכו למועצת הביטחון כפי שהם מאיימים, יהיו להם תשעה הקולות הנחוצים להכרזת המועצה על סיום הכיבוש הישראלי ועל הקמת מדינה פלסטינית, אולי אף בתמיכה אירופית - ואובמה וג'ון קרי המתוסכלים יסרבו להטיל וטו למען נתניהו וההתנחלויות. קיצוני, אבל אפשרי. וכן ניתן להשיג הישגים - נניח הסכם טוב עם איראן, או להשיג כישלונות לעתיד - נניח הסכם רע עם איראן.
מערכת הבחירות לנשיאות החלה
אובמה, מקונל, הסנאטור הארי ריד (מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט), ביינר, יצהירו, ומצהירים, שהם מוכנים לדף חדש, לעבוד למען העם האמריקני. כולם משקרים. או אולי לא לגמרי, אבל הם רואים את טובת העם בצורה קוטבית. וכעת הרפובליקנים יעלו חקיקה, למשל, בנושאי הפלות וביטול רפורמת הבריאות, ואובמה יטיל וטו. אובמה יציע חקיקה, והרפובליקנים יפרצו בצחוק ואף לא יעלו אותה לדיון.
ועוד שנתיים, איך הזמן עובר מהר כשנהנים, הבחירות לנשיאות - ובצדן שוב בחירות לבית-הנבחרים ולשליש מהסנאט. וזה אומר שמערכת הבחירות כבר החלה, ותקבל תאוצה בעוד חודשים ספורים. נראה שהפעם זו תהיה הילארי קלינטון, אבל כך אמרו גם בפעם שעברה. עבורה התבוסה הדמוקרטית השבוע לא בהכרח נוראה, הדמוקרטים מקווים שהרפובליקנים יתרסקו למלחמת אזרחים בין הממסד הוותיק - ראה ערך מקונל וביינר - לבין הטורקים הצעירים; שאנשי מסיבת-התה יביאו הצעות-חוק כה הזויות, שייאלצו את מועמדיהם לנשיאות להתחייב בפריימריז לעמדות כה קיצוניות, שבבחירות עצמן הם לא יוכלו עוד לעשות את פניית הפרסה המתחייבת למרכז הפוליטי כדי לנצח.
כך קרה למיט רומני למשל, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. אבל אולי הרפובליקנים למדו - הם הביאו נבחרת מעולה בבחירות האלה, הם התארגנו, הם קיבלו רוח גבית מהתקשורת, שרובה אוהדת אותם (כן, אני יודע על ה"ניו-יורק טיימס" ו-m.s.n.b.c.. אבל בין וול סטריט ז'ורנל, רשת פוקס, שדרי הרדיו ועוד רבים מאוד, הקול השמרני הוא הנשמע יותר בארצות-הברית). ובעוד שנתיים יש להם נבחרת די טובה עם מועמדים לנשיאות - כריס כריסטי הכריזמטי, מרקו רוביו ההיספני - קהילה קריטית שהרפובליקנים עד כה התנכרו לה; פול ריאן, וכן ג'ב בוש, מושל לשעבר, אחיו של נשיא, בנו של נשיא, נכד של סנאטור.
ואגב בוש - ארצות-הברית מתגאה בכך שהיא מדינה רפובליקנית, לכל אחד יש סיכוי. אבל איכשהו אנו רואים פעם אחר פעם את כוחן של השושלות - בבחירות בשבוע שעבר נבחר לממונה על הקרקעות בטקסס אחד, ג'ורג' פרסקוט בוש, בנו של ג'ב. במסצ'וסטס מכהן בן דורו, ג'וזף קנדי השלישי, נכדו של בובי, בן אחיינו של ג'ון קנדי. מעניין איך ייראו הבחירות עוד 20 שנה.
אבל למה לחכות לעוד 20 שנה, אם כבר עוד שנתיים אולי נקבל דז'ה-וו קל, כאשר שוב יתמודדו על לבם של האמריקנים המפלגה הדמוקרטית ובראשה קלינטון, והמפלגה הרפובליקנית ובראשה בוש? ב-1992 ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש בסיסמה "זו הכלכלה, טמבל", וחייבים לשנות אחרי הממשל הכושל. זאת, על אף שמצב הכלכלה היה לא רע כלל. ולמשפחת בוש יש זיכרון טוב.
תהיה זו אירוניה של הגורל אם בעוד שנתיים ינצח בוש אחר קלינטון אחרת, באותה סיסמה "זו הכלכלה, טמבל", וחייבים לשנות אחרי הממשל הכושל.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1