נסים אחיעזרא / צילום: תמר מצפי
החוק בישראל מחייב חברות ציבוריות לדווח לציבור על "בעלי עניין" שבבעלותם 5% או יותר מהון המניות של החברה. ואולם, מבקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה בשבוע שעבר למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עולה כי יש שיטה פשוטה המאפשרת להסתיר מעיני הציבור את קבוצת בעלי העניין המחזיקים לכאורה, הלכה למעשה, בשליטה בחברה.
לטענת התובע, בעל מניות מיעוט בחברת אחים דוניץ בע"מ, בני משפחת דוניץ ומקורבים לה מחזיקים בחברה מניות בשיעורים הקרובים ל-5% לכל מחזיק, אך נמוכים משיעור זה, ובשיטה זו נמנעים לכאורה מדיווח על החזקה המצטברת לכדי כ-57%.
בתביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד עידו קוסובר ממשרד ברם-סלוקי ושות', נטען כי פיצול ההחזקות בין בני המשפחה הוא מלאכותי, וכי בפועל המשפחה, המחזיקה בשליטה בחברה, ביצעה עסקאות עצמיות אסורות בסך של לא פחות מ-28 מיליון שקל.
חברת אחים דוניץ היא חברה קבלנית העוסקת בבנייה למגורים באזור המרכז. לפי פרופיל החברה באתר האינטרנט שלה, אחד מערכי הליבה של החברה הוא "שמרנות עסקית". "שמרנות עסקית" אינה בהכרח שמרנות בכל הנוגע לדיני ניירות ערך - לפחות לפי הנטען בבקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה בשבוע שעבר - בתחום זה מגלים קברניטי החברה דווקא יצירתיות רבה.
"מזה זמן רב נוהגים בני משפחת דוניץ-רימר לפצל את החזקותיהם במניות החברה, באופן מלאכותי - בין כל הורה וילדיו - ככל הניתן אל מתחת לרף ההחזקה של 5% מהמניות (החייב בדיווח לפי הדין)", נטען. זאת, לכאורה, "בכדי להימנע מדיווח מדויק אודות מלוא החזקותיהם בחברה".
"שיעור החזקה פיקטיבי"
בתביעה נטען כי "יעקב דוניץ נוהג לדווח לחברה ולבורסה כי בבעלותו 7.62% 'בלבד' ממניות החברה, בעוד שהלכה למעשה, כל אחת משלושת בנותיו 'מחזיקה' בכ-4% נוספים מהמניות (בסך-הכול כ-20% ממניות החברה, ולא יותר מ-5% כל אחת מהבנות)".
עוד נטען כי "שרה רימר (לשעבר שרה דוניץ), שהינה אחותו של יעקב דוניץ, כלל אינה מדווחת לחברה או לבורסה אודות החזקותיה, שכן לכאורה היא מחזיקה ב-3.7% בלבד ממניות אחים דוניץ, ולפיכך היא כביכול אינה 'בעלת עניין' בחברה. ואולם, הלכה למעשה, כל אחד משלושת ילדיה של שרה רימר 'מחזיק' בכ-4% נוספים מהמניות (סך-הכול כ-16% ממניות 'אחים דוניץ', ולא יותר מ-5% כל אחד)".
בהתבסס על שיטת דיווח זו, נטען בתביעה, מחזיקה הקבוצה בראשות משפחת דוניץ-רימר בכ-57% ממניות החברה, בעוד חברי הקבוצה "פועלים בעצה אחת ומזה זמן מה מבצעים עסקאות עם בעלי שליטה בניגוד עניינים מול החברה".
בין העסקאות שעליהן מלינה הבקשה לאישור התובענה הנגזרת: אישור תנאי השכר של יעקב דוניץ, שפרט להיותו בעל מניות משמעותי, הוא גם יו"ר הדירקטוריון של החברה. כמו כן מלין התובע על אישור תנאי העסקתו של ניסים אחיעזרא, מנכ"ל החברה ובעל מניות בה, שלטענת התובע, אף הוא חלק מקבוצת השליטה.
"הן באסיפה הכללית והן בדירקטוריון החברה, יעקב דוניץ הצביע בעד 'עדכון' שכרו של ניסים אחיעזרא, ואילו באותה ישיבה ואסיפה בדיוק ניסים אחיעזרא הצביע במקביל ובהצלבה בעד עדכון שכרו של יעקב דוניץ; באסיפה הכללית יעקב דוניץ הצביע בעד עדכון השכר של עצמו; דב דוניץ... הצביע גם הוא בניגוד עניינים ברור בעד עדכון השכר של יעקב דוניץ - בן-דודו ושותפו לעסקים משכבר הימים; וכל יתר בני המשפחה של יעקב דוניץ ושותפיו לעסקים מזה 3 עשורים הצביעו בעד עדכון השכר, מבלי שדיווחו לחברה על עניינם האישי בנדון", נטען בתביעה.
עוד נטען כי עדכוני השכר הוענקו ליעקב דוניץ ולניסים אחיעזרא על בסיסה של מדיניות תגמול חדשה של החברה, שאושרה כביכול שלא כדין. לדברי התובע, ביום שבו הובאה המדיניות החדשה לאישור בידי ועדת התגמול של החברה, החליטה אחת מחברות הוועדה להתפטר לאלתר מכל תפקידיה.
לפי הנטען בתביעה, לאחר שמדיניות התגמול נדחתה באסיפה הכללית בידי כ-99% מבעלי המניות שאינם בעלי עניין אישי בנושא, החליטו בקבוצת השליטה של משפחת דוניץ-רימר "לסווג בעצמם רטרואקטיבית את חלקם של בעלי המניות בחברה כבעלי עניין אישי שלילי ולפסול את הצבעתם באסיפה, כדי 'לאשר' בדיעבד את ההטבות והמענקים".
בהמשך נטען כי הדירקטוריון החליט לבצע "over ruling" להחלטת האסיפה בעניין התגמול, "למען הסר ספק". לדברי התובע, "ביצוע ה-'over ruling' אושר בהובלתם של יעקב דוניץ וניסים אחיעזרא, שהצביעו בדירקטוריון, בעניין אישי ברור, בעד הפיכת החלטת האסיפה הכללית בדבר מדיניות התגמול, ובכך סללו את הדרך ל'עדכוני השכר' והמענקים המופלגים של עצמם, פשוטו כמשמעו".
חברת אחים דוניץ מסרה בתגובה: "קבוצת אחים דוניץ בע"מ הינה חברה לבניין והשקעות הפעילה כ-60 שנה בענף הבנייה ונהנית מחוסן פיננסי וממוניטין רב שנים. תנאי ההעסקה ומדיניות התגמול של בכירי החברה אושרו כחוק על-ידי מוסדות החברה. החברה בוחנת את הבקשה להגשת התביעה ותגיש את תגובתה לבית המשפט".
"האקזיט הסמוי" של דב דוניץ
דב דוניץ, בן-דודו של יעקב דוניץ, פרש מתפיקדו כסגן יו"ר הדירקטוריון של חברת אחים דוניץ לפני יותר מחצי שנה. בבקשה לאישור התביעה הנגזרת מועלות טענות לגבי תנאי הפרישה המפליגים שקיבל, לרבות עסקה לרכישת מניותיו במחיר מופקע כביכול.
הטענה המרכזית נוגעת לעסקה שבוצעה עם דב דוניץ כ-3 חודשים לאחר פרישתו, במסגרתה נרכשו 16.7% ממניות החברה שהיו בבעלותו, על-ידי החברה עצמה (ברכישה עצמית), תמורת סך של 24 מיליון שקל.
לטענת התובע, תמורה זו משקפת "מחיר העולה משמעותית הן על שווי השוק והן על השווי המאזני של מניות החברה נכון למועד הרכישה".
התובע מוסיף כי "עסקה זו לא הייתה אלא 'מענק פרישה מוסווה' או מעין 'אקזיט סמוי' של דב דוניץ, אשר מומן מקופת החברה, בניגוד לדין ובניגוד מוחלט לטובת החברה".
עוד נטען כי עסקת הרכישה העצמית של מניותיו של דב דוניץ "כלל לא הועברה להצבעה באסיפה הכללית, אלא אושרה רק בוועדת הביקורת ובדירקטוריון החברה, בהובלתם של יעקב דוניץ וניסים אחיעזרא, שהיו נגועים בעניין אישי מובהק".
כ-3 חודשים מאוחר יותר, לפי הנטען, העניקה החברה לדב דוניץ "מענק פרישה 'בהשראת' מדיניות התגמול של החברה", בגובה 316 אלף שקל. זאת, אף שלטענת התובע, דב דוניץ לא היה זכאי למענק זה לפי ההסכמים איתו, ולמרות הזמן שחלף מפרישתו מן התפקיד.
לפי הנטען, יעקב דוניץ וניסים אחיעזרא, שזכו לתמיכתו של דב דוניץ לאישור עדכון תנאי העסקתם כמה חודשים קודם לכן, הצביעו בעד אישור מענק הפרישה הנדיב שקיבל דב דוניץ.