החודש מלאו חמש שנים לאחת הפרות הקדושות הוותיקות ביותר של משרד האוצר, ששמה "שווי השימוש הלינארי ברכב צמוד". אמנם בחמש השנים האחרונות הספיקו כמה וכמה פרות קדושות אחרות של האוצר להפוך לסטייקים, אבל נראה שהפרה הזו מוגנת היטב.
נזכיר, שב-1 בינואר 2010 נכנסה לתוקף שיטה "לינארית" חדשה לחישוב המס על ההטבה הפרטית של עובדים, שמקבלים רכב צמוד. שיעור המס נקבע על כ-2.5% ממחיר הרכב. האחוזים הללו נקבעו בשיתוף עם ההסתדרות, לאחר מיקוח קצר ונמרץ.
השיטה הלינארית החליפה פרה קדושה אחרת, ושמה "קבוצות המחיר לחישוב שווי השימוש", ששרדה במשך יותר מעשור, עד שיום אחד התגלה "במפתיע" כי היא גורמת לעיוותים כלכליים ותחרותיים קשים בשוק הרכב הישראלי.
וכך מ-2010 ועד היום משלמים יותר מ-300 אלף בתי-אב בישראל אלפי שקלים בחודש על בסיס אותה שיטת חישוב לינארי, בלי לתהות ולשאול - האם יש צורך לבצע בה רביזיה.
אחת הסיבות העיקריות לאדישות היא היעדר מוחלט של שקיפות מצד המדינה ביחס להכנסות האוצר משווי השימוש. כל הבקשות שלנו מהאוצר לחשוף נתונים בסיסיים והשוואתיים על היקף הכנסות המדינה מ"מס שווי השימוש", שמוסתרות בתוך הסעיף הגדול והמעורפל "הכנסות המדינה ממס-הכנסה", נדחו במהלך השנים מסיבות כאלה ואחרות, כמו "היעדר יכולת טכנית" (כנראה, לא נמצא מי שילחץ על הכפתור במקלדת).
נוסף לבעיה שאנחנו נענינו בשלילה, אין נתונים רשמיים בנושא בשום סקירה ענפית ובשום פרוטוקול של הכנסת בשנים האחרונות; וגם אם תחפשו ב"גוגל" לא תמצאו להם זכר, על אף שלא מדובר בכסף קטן, משהו כמו 5 מיליארד (!) שקל בשנה, על-פי ההשערות.
תקראו לנו פרנואידים, אבל ניסיון העבר מלמד שכשמישהו טורח להסתיר את הנתונים בצורה כה יעילה, כנראה יש לו סיבה לעשות זאת. בהיעדר נתונים רשמיים, אין דרך לדעת האם הכנסות המדינה זינקו או צנחו לאחר המעבר לשיטה הלינארית (לפי שביעות הרצון באוצר מהשיטה נוכל רק לנחש) וכיצד הן משתנות לאורך השנים.
עם זאת, אנחנו לא חייבים את הנתונים כדי לראות את העיוותים. השיטה הלינארית ניסתה לחזות "בקירוב" את שווי הטבת הרכב הצמוד, אך בפועל מטרתה העיקרית הייתה לא לחרוג במידה משמעותית מגובה שווי השימוש הממוצע על מכוניות ציים פופולריות - כלומר משפחתיות - שהיה קיים ב-2009, לפני כניסת השיטה לתוקף. אלא שבין "בקירוב" לעולם האמיתי יש לא מעט סטיות, לרעת מקבלי הרכב כמובן.
ניקח למשל את הסוגיה של ירידת ערך הרכב לאורך שלוש שנות הליסינג. לא מעט מדינות, בהן צרפת, שוודיה ואחרות, מנהיגות שווי שימוש שפוחת לאורך תקופת השימוש, ככל שמחירו וערכו של הרכב כמשומש יורד. אצלנו, אותם 2.5% ממחיר המחירון של הרכב כחדש, מלווים את העובד לכל אורך התקופה. כלומר, השנה, ב-2015, תשלמו על המשפחתית המשומשת והחבוטה שלכם, ששווה רק 70 אלף שקל, 2.5% מ-129 אלף שקל, לפי המחירון כחדשה "מהניילונים".
הוגי השיטה הלינארית טוענים כי מלכתחילה אותם 2.5% הם מינימום שנקבע על בסיס ירידת הערך הטיפוסית של הרכב על פני שלוש השנים, כך שבשנה הראשונה העובד בעצם משלם פחות ממה שהיה צריך.
אנחנו באמת מעריכים את היכולת הנבואית של האוצר, לחזות ירידת ערך של רכב ארבע שנים קדימה, אבל על איזו ירידת ערך בדיוק מבוסס אותו נתון? על זו "הרשמית" של לוי יצחק? או זו האמיתית, שבה חברות הליסינג מציעות כיום את כלי-הרכב המשומשים ב-40% פחות ממחיר המחירון? למותר לציין, שהשיטה לא נותנת לעובדים שום מוטיבציה לבצע ליסינג על רכב משומש בן שנתיים-שלוש, מה שהיה יכול אולי לתרום ל"מיחזור" של שוק המשומשות ולהורדת הצפיפות (אבל גם להקטנת הכנסות האוצר ממיסוי רכב חדש).
וזה לא הכול. השיטה הלינארית לא משקפת את הפערים של עשרות אחוזים בין "המחיר האמיתי" שבו נרכשים כלי-הרכב כחדשים על-ידי חברות הליסינג לבין מחירי המחירון הרשמיים, שעל פיהם נקבע שווי השימוש - מה שמקבע את שיטת "המחירונים הרשמיים הפיקטיביים".
השיטה גם מבוססת על הערכת השימוש הפרטי ה"מקורב" של העובדים ברכב מהעבודה, בלי להביא בחשבון שיש עובדים (טכנאים ואנשי שירות למשל), שנסיעות העבודה שלהם ברכב עולות בעשרות אחוזים על אלה של עובדים אחרים. כלומר, אנשי הצווארון-הכחול מסבסדים את אנשי הצווארון-הלבן.
ועוד לא הזכרנו את אי-הרגישות למחירי הדלק המשתנים, שמשפיעים לעיתים דרמטית על גובה ההטבה, לטוב ולרע. וכך הלאה. אבל אולי הבעיה היא בכלל אצלנו. אם אף אחד לא מתלונן, כנראה לאיש לא אכפת באמת.