אבי ליאני ושחר אנושי / צילום: תמר מצפי
יכול להיות שהעובדה שאבי ליאני שבר את הרגל לפני 12 שנה, הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. את הכסף שקיבל אחרי שתבע את חברת הביטוח - סכום של 60 אלף שקל - הוא השקיע בפתיחת הסניף הראשון של רשת המזון האסיאתי ג'פניקה ברחוב דיזנגוף בתל-אביב.
מאז, ליאני הכניס כשותף ברשת את עו"ד שחר אנושי, חברו מהמילואים, והוא עצמו שולט היום ב-60% מהרשת, המונה 25 סניפים ברחבי הארץ, ומגלגלת על-פי הערכות מחזור מכירות של 250 מיליון שקל בשנה. מקור 30% מהמחזור הוא במשלוחים שהרשת מבצעת.
ליאני, בן למשפחה ממוצא אלג'יראי, התאהב באוכל אסיאתי, ובמיוחד בסושי, כאשר חיפש את עתידו בניו-יורק לפני כמעט 15 שנה, יחד עם זוגתו שרון, שלימים הפכה לאשתו. "היינו בניו-יורק כמה חודשים שבהם ניסינו למצוא עתיד חדש, אבל הבנו שאם אין לך ניירת מסודרת, עדיף לך לחזור לארץ", אומר ליאני בראיון ל"גלובס".
העסק הראשון של ליאני בישראל היה בית-קפה שכונתי ברחוב גורדון בתל-אביב בשם "גורדיז", אותו הפעיל במשך כשנתיים יחד עם אשתו, אך בשלב מסוים, לקראת הלידה של בנו הבכור, החליט לשנות כיוון.
"הגיע אליי לבית-הקפה לקוח והציע לי לשכור חנות ברחוב דיזנגוף. זו הייתה תקופת הפיגועים, והוא אמר לי 'קח את החנות, בטוח שהרחוב יתרומם בחזרה'. אז לקחתי את החנות וחשבתי לפתוח עסק של סנדוויצ'ים. בינתיים ביקרתי אצל רופא השיניים שלי, והוא אמר לי: 'כשחזרת מניו-יורק אמרת שתקים סושייה לצעירים, אז אולי תעשה את זה כאן?'. אמרתי לו 'וואלה, טוב שהזכרת לי'". את השם "ג'פניקה" כבר נתן לרשת חבר.
- מה לך ולסושי?
"בעקבות ניו-יורק אהבתי מאוד סושי. זה לא היה רק האוכל אלא גם האווירה והרצון להביא את האוכל הזה לצעירים, ולא לאריסטוקרטים ולשכבה העליונה. זה היה הרעיון. אם הייתי אוהב עוף בגריל, כנראה שהייתי עושה עוף בגריל, אבל זה מה שאהבתי".
מאז, כאמור, נפתחו 25 סניפים של הרשת (20 בזכיינות והיתר בבעלות ישירה), שהפכה לשחקנית מרכזית בתחום האוכל האסיאתי בארץ.
- מתי הבנתי שהעסק מצליח?
"מהיום הראשון היו לי תורים של 300 איש בדלת. היו באים להתלונן - כן טעים, לא טעים, ואמרתי להם 'זה מה שאני יודע לעשות'. מרוב שלא היינו רגילים ללחץ, היה מצב שהיית מקבלת חשבון ואחרי זה את המרק. זה היה סניף אחד, בגודל 30 מ"ר, עם 300 אנשים בתור כל יום. זה היה מקום שהקדושה שלו הייתה האווירה. היו המון צעירים שהיו משתכרים. הייתה אווירה מדהימה. באנו מבית-קפה ביתי, ולא ניהלנו את המקום ברמה טכנית אלא רק מוזיקה ומשקאות, ומי שהצליח להזמין - שיבושם לו".
- מה היה הפדיון בסניף הזה?
"15 אלף שקל ביום".
לדברי ליאני, "חודש אחרי הפתיחה הגיע אליי בחור בשם אלעד נתני, שהיה עם גבס ברגל. הוא שאל אותי: 'אתה יודע לנהל את המקום?'. אמרתי לו: 'אם אתה יודע יותר טוב, תבוא תנהל אותו אתה'. הוא ענה לי: 'עוד 3 שבועות אני מוריד את הגבס ובא'. והוא בא. נתתי לו את המפתחות, והוא התחיל לנהל את העסק וליישר אותו מבחינה מקצועית. היום נתני הוא זכיין של ג'פניקה ברחובות וביהוד".
מאוכל אליטיסטי לאוכל עממי
אם לשפוט לפי בעלי הרשת, ליאני ואנושי, ג'פניקה עשתה מהפכה במחירי הסושי בארץ, מה שהביא לרשת ולתחום כולו קהל רב ומגוון.
לדברי אנושי, "לפני ג'פניקה היית משלם על ארוחת סושי מאות שקלים ונשאר רעב. אנשים חשבו שמשהו זול הוא פחות טוב, ותהו איך פתאום נהיינו כל-כך זולים. הסוד שלנו הוא לא בחומרי גלם נחותים, אלא בקנייה מרוכזת וביבוא. אנחנו מרוויחים אבל לא בחזירות. במחירים מינימליים.
"בהתחלה מי שאכל אצלנו סושי אלה היו בני 24-25. אחר-כך הגיל טיפס למעלה וגם ירד למטה. היום גם סבא מגיע עם הנכדה לאכול סושי. זה לא היה כך בעבר. זה היה אוכל אליטיסטי יקר של הבוהמה התל-אביבית".
לטענת ליאני, "אנחנו עושים הכול, כולל יבוא של חומרי גלם, כדי שנוכל להגיש את ארוחת הצהריים האסיאתית במחיר נגיש. מחיר ממוצע של ארוחה לסועד בג'פניקה הוא 50 שקל. ברור לנו שאם היינו קובעים מחירים של בילוי, היינו נאלצים להסתמך רק על אנשים עם כסף בכיס. היום, כשילד יוצא מבית-הספר בשעה 12:30 בצהריים, לאן הוא אמור ללכת? היום בבתים רבים האמא כבר נותנת לילד 25 שקל ואומרת לו שימצא לו ארוחת צהריים.
"לאט-לאט אנשים יתחילו להבין שהאוכל במקרר עולה להם יותר מהאוכל בחוץ. לאכול בחוץ זה מצרך, לא סוג של בילוי. היום את פוגשת מסעדה כמעט כל יום, לא פעם בשבוע. עם זאת, בסופו של יום, אני לא קופיקס שיכול למכור מוצרים ב-5 שקלים, כי המוצרים שלי הם ברמה הכי גבוהה, ואני גם לא אחראי למדיניות שמכתיבה המדינה בתחום".
מרכז לוגיסטי על שטח של 4.5 דונם
מאז פתיחת הסניף הראשון הרשת הלכה והתמקצעה, וכיום היא מבצעת יבוא רחב של חומרי גלם באמצעות החברה-הבת שבבעלותה, הנקראת "סמוראי סחר".
"אחרי שהקמנו את הרשת והבנו שהאווירה טובה, התחלנו להתמחות באוכל יפני. הבנו שהאורז והאצות שבארץ הם ברמה נמוכה, והתחלנו לייבא מחו"ל. עשינו שינוי עמוק ברוב הענף וגרמנו לרוב הסושיות לעבוד עם חומרים מקצועיים ולא עם חומרים שרק נראים מקצועיים".
לפני כשנה וחצי רכשה הרשת קרקע בחולון בשטח של 4.5 דונם תמורת 15 מיליון שקל, ועליה בנתה מרלו"ג (מרכז לוגיסטי). באחרונה הוצע להם עבור הנכס 22 מיליון שקל, והם סירבו. בקרוב יועתקו משרדי הרשת לחולון, ולצד המרלו"ג יוקם גם מפעל לייצור רטבים טריים לרשת, כדי לשמור על אחידות בין המסעדות.
- מה פוטנציאל התפתחות הרשת בארץ?
ליאני: "יש לנו היום פריסה טובה של 25 סניפים, וזה נגיש היום לכולם. זו הייתה המטרה. אנחנו מאכילים 13 אלף איש ביום. יש אצלנו אווירה לא מחייבת, שבה אתה יכול לבוא עם כפכפים ותחתונים ולהרגיש בסדר. בטוח שיש מקום לעוד סניפים, אבל כשאתה מגיע ל-25 סניפים, הטיפול בהם מאוד מסיבי וקשה. זה כמו ילד ראשון וילד שני - לנהל את הסניף ה-27 הרבה יותר קשה מלנהל את סניף 25".
- מה עוד על הפרק?
"יש לנו עוד רשת על הכוונת. אנחנו בודקים כל מיני תחומים, לרבות האפשרות לצאת לחו"ל".
"הפכנו להיות קופות רושמות ולא אזרחים"
"יש תחושה חזקה שהפכנו להיות קופות רושמות ולא אזרחים. מסעדנות זה אחד המקצועות שהכי עתירים בכוח-אדם. במקום לטפח אותו, יש הרגשה שהמדינה מנסה כל הזמן לרסק אותו", אומר ליאני.
- למה זה לדעתך?
"אין לי מושג. גם ביבוא מאוד קשה, וגם בהעסקת עובדים זרים מאוד קשה. אין שום תמיכה חוץ מלסחוט מאיתנו כסף. המדינה אומרת שהיא לא רוצה שיביאו עובדים מבחוץ, כאילו שיש בארץ כוח עבודה מקצועי. המציאות כאן לא קשורה לחוק. אנחנו מחויבים לשלם לעובד זר מקצועי שכר השווה לשתי משכורות ממוצעות במשק, שזה אומר היום שכר ברוטו של 18,322 שקל בחודש (98.5 שקל לשעה, א"ח).
"בנוסף, אני צריך להחזיק לו דירת מגורים על חשבוני ולשלם אינסוף אגרות. ומי את חושבת שמשלם על זה? הלקוח. בגלל שהכריחו אותנו לעשות את זה, נאלצנו להעלות מחירים ב-4%-5%. אחר-כך מדברים על יוקר המחיה. הם חושבים שבעל הבית צריך להפסיד במדינה הזאת".
ברשת מעסיקים 4-6 עובדים מומחים, סינים או תאילנדים בכל סניף, ובגין כל אחד מהם מחויבת הרשת בתשלום אגרות נוספות בסך כולל של 8,280 שקל בשנה.
לדברי עו"ד מיכאל ג'אנה, היועץ המשפטי של הרשת, "אנחנו מחויבים לדאוג להם למגורים בתנאים נאותים, וזה אומר אינטרנט אלחוטי כדי לתקשר עם הבית, כיריים, תנור, מקרר, מכונת כביסה ועוד. אנחנו גם דואגים למנקה שיגיע פעם בשבוע, כי האחריות היא עלינו. זו עלות לא נורמלית".
לדברי ליאני, "ואחרי כל זה, אם מחר מציעים לטבח שלך עוד שקל לשעה - הוא עוזב אותך באמצע היום. שר הפנים רצה לקצץ בעובדים הזרים ועשה בדיוק את ההפך. במקום שיגידו שעובד זר לא ירוויח יותר ממינימום, ואז לא ישתלם לו לבוא לכאן - הלכו והעשירו אותו, ואת כל הכסף הזה הם מוציאים מהארץ.
"כשעלות העסקת העובדים הכוללת שלך אמורה לעמוד על 25% מהמחזור, ואתה מגרד עלות של 35% מהמחזור, אתה מאוד מתאמץ שאנשים יצליחו לאכול סושי יום-יום, ואתה בבעיה. ומה העובדים עושים בכסף? ממירים אותו לדולרים וזורקים אותו לחו"ל. לא יכול להיות שהמדינה תדאג יותר לעובדים זרים מאשר לעובדים הישראלים", מסכם אנושי.
- כמה עובדים זרים עזבו אתכם?
אנושי: "עשרות. הבעיה היא שכשעובד בורח, הוא בורח עם הוויזה שלך, ואתה לא יכול להביא מישהו אחר במקומו".
