בנימין נתניהו ונוני מוזס / צילומים: יוסי כהן וקובי גדעון - לעמ
אז מי יותר חזק, ראש הממשלה בנימין נתניהו או מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס? ביבי או נוני? מי מהם מושך בחוטים רבים יותר בציבוריות הישראלית, או אכזרי מזה - מי מהשניים יכול להביא לחיסול אובדן כוחו של האחר?
השאלה הזו רבת-פנים, אך לא ניתן להתעלם מהבחירה של נתניהו הבוקר (ב') להתייצב פנים מול פנים מול מוזס. אם עד עתה הייתה "התקשורת" האויב האמורפי אך העיקרי בקמפיין הליכוד, מהיום צמצם אותה ראש הממשלה לכדי זירה מרכזית אחת - "ידיעות אחרונות" על זרועותיו.
"הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן", כתב נתניהו בעמוד הפייסבוק הרשמי של ראש ממשלת ישראל. "בשבועות האחרונים ההתקפות נגדי כבר לא מופיעות פעם ביום, בשעות הבוקר, כשהעיתון 'ידיעות אחרונות' מופץ. הן מתפרסמות כמעט כל שעה, ולעיתים אפילו מדי חצי שעה, באתר YNET (כך בחר נתניהו לכתוב את שם האתר, ולא ynet, ל"א). שתי במות אלה יוזמות ומתזמנות הכפשות מגוחכות, כוזבות ומגמתיות נגדי ונגד רעייתי, כחלק ממסע תקשורתי להחלפת שלטון הליכוד בשלטון השמאל ולהשתלטות מחדש של נוני מוזס על שוק התקשורת".
ניתוח של הטקסט הזה, חסר תקדים בחוסר האמצעיות שבו, מעיד כי בעבור נתניהו אין כל הבדל בין ניסיונם של יריביו "להשתלט" על כיסאו, ובין שאיפתו של מוזס למלוך בשוק התקשורת.
לא ברור איפה נגמרת מערכת "ישראל היום" והיכן מתחילה לשכתו של ראש ממשלה, וכל איום על מי מהם - אחד הוא. לא רק שנתניהו נוקב לראשונה בשמו של מוזס, הוא באופן פומבי גם מקדש במקלדתו את עיתונו של שלדון אדלסון ומאמץ ללא עוררין את הזהות ביניהם.
בבחירות כמו בבחירות, אין להתייחס לדברים כפשוטם. נתניהו מפשיל את השרוולים יום אחרי שנערכת הפגנה של פעילי "המחנה הציוני" ובראשם איתן כבל מול מערכת "ישראל היום", מעתה מצודתו הרשמית, ויום אחרי שמוגשת עתירה רשמית לוועדת הבחירות המרכזית, המבקשת להכיר בחלוקתו של "ישראל היום" כתעמולת בחירות לכל דבר.
הסמיכות בין הדברים, המזכירה את הסמיכות בין העברתו של חוק "ישראל היום" בקריאה טרומית (שוב כבל) לנפילת הממשלה. כך מתעוררת התהייה: את מי שירת נתניהו במתקפה שלו הבוקר - אותו עצמו, את הקמפיין שלו, או שמא את גדול פטרוניו?
הציבור נשאר ביציע
למאבק בין נתניהו למוזס יש צבעים עזים יותר מאלה הקשורים בזהותה של המדינה, בהם אלה הכלכליים, והפגיעות שנוצרה עם כניסתו של "ישראל היום" לשוק, ומעל להם, צבעי השלטון.
יותר משחשוב למוזס הכסף, חשוב לו הכס. זה ודאי לא עניין פוליטי ולא משחק של שמאל או ימין, כי הרי בקרב חביבי בניין ברחוב מוזס בתל-אביב יש דמויות מכל הגוונים. זה מערך שלם של זרועות ששלוח בכל אפיקי העוצמה במדינה, שמבטיח רק דבר אחד - את המשך הדומיננטיות. רק מי שפועל באותה הדרך יכול להוות איום.
אמירתו הבוקר של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע (לקרן נויבך ברשת ב') כאילו "זה רק עיתון, מה אנחנו כבר יכולים לעשות לנתניהו?" היא היתממות אמנם, אך היא אינה בלתי נכונה בעליל.
מן הצד האחד הכותרות הנורות מדי שעה מאתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" ברורות במטרתן - החלפתו של בנימין נתניהו. מאידך, מרגע שהן יורדות מראש העמוד - כך הן מתנדפות מסדר היום הציבורי. בדיוק כמו הכותרות ב"ישראל היום".
זו לא התקשורת של 1996, והיום צדדים רבים לה. ראשיתה בפייסבוק, ובכוחות כמו "סטטוסים מצייצים" המנוח, עבור באינספור הרשתות והמדווחים וכלה בערוצי הטלוויזיה. המציאות נלקחת מידיהם של מי שהאמינו עד כה כי הם נמשחו מלמעלה כדי לעצבה.
ההגמוניה השלטונית וההגמוניה התקשורתית חשות את ההתפוררות של סגולתן הבולטת - קביעת סדר העדיפויות והטעם הציבורי, והכול תוך הבטחת קיומם. לא נותר להם אלא להלום האחד בשני, כדי להשיב את עצמם אל המרכז ולהסיח את דעת הקהל הציבורית מכל ההפרעות שעלולות לטרפד זאת.
ההתנגחות הפומבית של נתניהו במוזס משרתת את מוזס בדיוק כפי שהיא משרתת את נתניהו. אל לנו להתבלבל - רק נדמה לנו שהשניים מנהלים מלחמה האחד בשני. הם למעשה ניצבים באותו צד ממש, כתף אל כתף, במאבקם האינסופי בעבור לגיטימציה, כוח והישרדות.
מן הצד השני אלה אנחנו, הציבור הישראלי, שכמנהגו כשהוא רואה שיש מכות, הוא זורק הצידה את כל מה שחשוב באמת ורץ להריע. שם, ביציע, זה בדיוק המקום שבו הם רוצים שנישאר.