סטפן בורגס / צילום: תמר מצפי
הקו האדום. אלפי המילים שנאמרו ונכתבו בעקבות פרסום דוח מבקר המדינה על משבר הדיור התרכזו בנתון שהצביע על כך שבשנים 2008-2013 עלו מחירי הדיור ב-55%. אלא שהגרף המרתק ביותר שמופיע בדוח כולל שני מדדים נוספים שמספרים את הסיפור כולו. בצד אותו קו תלול וכחול המראה את העלייה הדרמטית במחירי הדיור, מופיעים שני קווים דרמטיים לא פחות - האחד ירוק, המבטא עלייה של 23% בתמ"ג, והאחר אדום, המבטא את השינוי בשכר הריאלי של השכירים במשק. לא נמתח אתכם: הקו האדום לא טיפס לשום מקום. למעשה, הוא מצביע על ירידה של 1.1%. כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו נכשל פעמיים: גם בנושא הדיור וגם ב"תיאוריית החלחול" שמזוהה איתו, זו שגורסת שכולם נהנים מפירות הצמיחה כשהיא באה עלינו לטובה. שום סופרטנקר או סופר-כחלון לא יקרבו את הזוגות הצעירים אל חלום הדירה בלי שיאפשרו להם לסיים קצת יותר טוב את החודש.
הביצה והתרנגולת. מבקר המדינה הוסיף אתמול מרכיב חשוב למשוואת הביקוש וההיצע: "תמהיל הדירות". 43% מסך הדירות החדשות שנבנו בשנת 1980 היו של 3 חדרים. ב-1990 שיעור הדירות הללו כבר ירד ל-22%, ואלה הפכו ל-6% עלובים ב-2013. צניחה חופשית. שיעור התחלות הבנייה של דירות 4 חדרים נותר בכל התקופה הזו יציב, סביב כ-40%, אולם שיעור הדירות החדשות בנות 5 חדרים נסק מ-12% ב-1980 ל-32% ב-2013. שיעורן של דירות 6 חדרים קפץ בהתאמה מ-4% ל-22%. עכשיו נשאלת השאלה מה בא קודם: הקבלנים ועושי דברם בשלטון המקומי וברשויות התכנון, שהכתיבו את הסטנדרט וכפו עלינו דירות גדולות, או הפינוק של הציבור והדור הצעיר שהשתנה, כמו הקיבוצניק אהוד ברוג שהפך לאהוד ברק ממגדלי אקירוב? אם נהיה כנים, זה כנראה שילוב של הדברים. קשה לנו יותר לרכוש היום דירה, אבל גם קשה לנו אם הריצוף לא 60 על 60, אם המגירות במטבח ללא "טריקה שקטה" ואם המרפסת לא מצליחה להכיל 30 אורחים ומנגל. אפשר להשוות עד מחר בין הצניעות של בן גוריון לבין הנהנתנות של נתניהו, אבל אי אפשר לנתק את עומק השינוי שעברנו כולנו כחברה. אנחנו רוצים יותר ואנחנו משלמים יותר.
מנותקים. היכולת לפטר עובדים היא זכות חשובה (וכואבת) שמוקנית לכל מעסיק. משק בריא שחפץ בצמיחתם של מקומות עבודה צריך לאפשר להם גם לצמצם את מצבת כוח האדם בימי שפל. מול הזכות הזאת עומדות לעובדים זכות ההתארגנות וזכות השביתה, שמאפשרות בלמים ואיזונים שגם הם הכרחיים במשק מודרני. את זה יודעת היטב גם ההסתדרות, שחתמה לאחרונה על הסכמים נדיבים אך גם גמישים בפלאפון, סלקום, מגדל, כלל ביטוח ועוד. הבעיה של כימיקלים לישראל, שמבקשת לכפות פנסיה מוקדמת על כ-80 עובדים ולפטר כ-60 עובדים נוספים במפעל הברום, אינה נוגעת לדיני העבודה אלא לדיני המוסר. חברה שמשלמת למנכ"ל 53 אלף שקל ביום (!), שזה בדיוק שכר של שנה שלמה עבור מקבלי שכר מינימום בישראל, לא יכולה לפטר גם לא עובד אחד, ולא חשוב איזו חבילת פיצויים היא מצרפת להמתקת הגלולה. יש לה זכות משפטית - אין לה זכות מוסרית. הסיפור של כיל הוא המשך ישיר לסיפור על הדיור ועל דמותנו. גלגולה של החברה כגלגולו של בלוק.
עובד שלי. מה אנחנו רוצים מהאישה ההיא במטוס. "אני קניתי כרטיס אז אתה עובד אצלי", היא גערה בדייל. מעבר לסגנון הוולגרי, לגזענות ולכל מה שנאמר כבר למכביר, המסר של אותה גברת הוא בדיוק המסר שאנחנו בתקשורת הכלכלית מפמפמים לעתים קרובות באופן שטוח מדי: קדושת הצרכן. אפילו הממשלה העבירה מסר דומה בקמפיין לעידוד רכישה של מוצרים כחול לבן, בכיכובו של השחקן יוסי מרשק. למי ששכח, מרשק מטייל עם חברו ברחבי ת"א וטוען שכל אחד מהסובבים עובד שלו. "כשאתה קונה כחול לבן אתה תורם ליצירת מקומות תעסוקה, ככה שכולם בעצם עובדים אצלך", סיכמה הקריינית. ממש כמו בתשדיר, גם הכוכבת במטוס רכשה הרי כחול לבן, כרטיס של ישראייר. פלא שהמסכנה איבדה את השפיות כשלא מכרו לה שוקולד?