משנכנס אדר מרבין בשמחה, זה עניין ידוע, אבל נדמה שהשנה נצמדים הישראלים בכוח לחג שמבקש מכולנו לשמוח - ומותחים אותו על פני כל סוף השבוע במטרה לדחות מעט את הכניסה לישורת האחרונה של המרוץ לכנסת. הטלוויזיה, מצידה, מתמסרת ברצון ללוח המשדרים הפורימי, אולי מפני שעבור רוב הערוצים, מדובר בסך-הכול בלשלוף את החומרים הנכונים מהארכיון.
נתחיל ממקום לא צפוי, "חינוכית 23", שתמשיך החל מהערב (חמישי, 21:02) את מרתון "זהו זה" עם התוכניות הקלאסיות של הסדרה הוותיקה והחביבה לפורים. מי שמבקש להיזכר ב"באבא-בובה" (מוני מושונוב) או לגלות מה קורה כאשר לדב גליקמן גדלה אוזן המן במקום אחת האוזניים - ועוד כמה אפיזודות מטופשות אך מלאות כוונה טובה - מוזמן להיסחף במופע של שנות ה-80.
דווקא האטרקציה המרכזית הערב שמורה ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (חמישי, 22:00, ערוץ הוט גולד). שני סרטי המשך (לא מוצלחים במיוחד) הוליד הסרט הזה, שהיה הפתעה לטובה בקופות והוכיח שוב שכאשר מנסים להצחיק, וולגאריות אינה מילה גסה. למי שלא שהה ביקום בעשור האחרון: 3 חברים יוצאים לווגאס למסיבת רווקים לקראת חתונתו של אחד מהם. החבורה מתעוררת מסוממת לגמרי במה שנראה כמו "הבוקר שאחרי", אבל אחרי מה? את זה בדיוק הם מנסים לגלות לאורך כל הסרט - אה, כן, וגם למצוא את החתן המיועד שאבד. בוטה ומצחיק.
עברנו לשישי, עם תזכורת נוספת לגבי מרתון "מונטי פייטון". יסלחו לי האנשים הטובים ב-yes שהגו את המחווה הראויה הזאת לחבורה המצחיקה והמצליחה, אבל השידור לסירוגין בשני ערוצים ועל פני 3 ימים מקשה מאוד את המעקב אחרי המשדרים השונים.
מי שרוצה, יכול ליהנות הערב (שישי) משתי תוכניות רצופות בערוץ yes דוקו: "הקטעים הטובים (בעיקר)" - לקט מערכונים של החבורה, כפי שנבחרו על-ידי קומיקאים ידועים אחרים שנמנים על מעריציה (שישי, 21:30, ערוץ yes דוקו); ומיד אחר-כך, ב-22:00: "טעם החיים" - אבל לא הסרט שרובנו מכירים ואוהבים, אלא המופע, על הבמה. אל תחמיצו.
מי שכהמשך ישיר למרתון "זהו זה", אוהב את ההומור שלו מקומי יותר, יכול להמיר את ג'ון קליז באסי כהן ואת החבורה האנגלית בחבורת "ארץ נהדרת" ו"זוהי סדום" שלה (שישי, 22:00, ערוץ yes קולנוע ישראלי). גם כאן מדובר כמובן בשידור החוזר המי-יודע-כמה, אבל אני חייב להודות שהסרט הזה מהנה הרבה יותר בצפיות חוזרות: פעם שמים לב לדמותו של מוטי קירשנבאום כאברהם אבינו, פעם נהנים מהשוטרים - אחד גזען אדום-צוואר והשני (מאור כהן בתפקיד מתוק להפליא) יפה-נפש על גבול ה"בצלם" - וכמובן: סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים בין הנסיך נינווה (אסי כהן) לביתו של לוט הצדיק (עלמה זק). בשעתו זכה הסרט הזה לקיתונות של ביקורת קטלנית, אבל אני בשלי: אותי זה (עדיין) מצחיק!
מי שמבקש, כמו שגרס פעם "יאצק" (שלמה בראבא, אפרופו מרתון "זהו זה" בטלוויזיה החינוכית שפתח את ההמלצה הזאת): "לסתום את המוח ולשמוח בכוח", ימצא עוד קומדיות, סרטים ותוכניות מן העבר בלא מעט מהערוצים, אבל לקראת מוצ"ש כמדומני נפנים כולנו ש"לא כל יום פורים", ומי ראוי יותר שנפקיד בידו את מלאכת החזל"ש מאשר החכם באדם, אלברט איינשטיין?
הסרט הזה - "איינשטיין בארץ הקודש" (מוצ"ש, 23:00, ערוץ 1), שודר לפני כמה שבועות בעיתוי רע ונבלע בין כמה משדרים אקטואלים יותר, ובכל זאת הוא מעניין: בשנת 1923, ביקר בישראל פרופסור איינשטיין, אז כבר פיזיקאי בעל שם עולמי. הביקור עורר בו רגשות מעורבים: מצד אחד, הגורל היהודי היה יקר לליבו והוא תמך במפעל הציוני (בוודאי על רקע אירועי העשורים הבאים). מצד שני, הפציפיזם הקיצוני שלו התנגד למוטיבים הלאומיים, דתיים, כוחניים שכבר החלו לנבוט בתנועה הציונית. דווקא הביקור הזה, אפיזודה שולית הן בהיסטוריה של הציונות והן בביוגרפיה של המדען, מתגלה הדואליות הזאת ביחסו לציונות, ולימים - לישראל.