מאזן הנוחיות, תרתי-משמע
בתי המשפט בישראל עוסקים בעניינים שונים ומשונים. הרי מחלוקות יכולות להתגלע בנוגע לכל דבר הקשור לחיינו, הפרטיים או העסקיים. נהוג לסבור כי רק המחלוקות המהותיות, המשמעותיות באמת, מגיעות לספו של בית המשפט. אלא שהשאלה מהי מחלוקת מהותית היא שאלה סובייקטיבית.
לא אחת מריץ האגו את התובע לבית המשפט. לעתים מדובר בעיקרון, בפרינציפ. וישנם גם המקרים שבהם תביעה או בקשה שמוגשת נראית חסרת חשיבות, אולי חסרת סיכוי, אך מבחינתו של התובע יש לה חשיבות רבה - כה רבה עד שהוא אינו יכול להתאפק מלהגישה.
בקשה למתן צו מניעה זמני, שהגיש עו"ד מרהג' מרהג' מקריית שמונה, הביאה את בית המשפט העליון להעניק משמעות חדשה למונח "מאזן הנוחיות".
מה זה "מאזן הנוחיות"? בבוא בית המשפט לדון בבקשה לצו מניעה זמני המוגשת עוד בטרם בירור התביעה לגופה, וזאת על-מנת לשמר את המצב הקיים, עליו לשקול את סיכויי התביעה מצד אחד ואת "מאזן הנוחות" מצד שני.
תובע חסר סיכוי לא יזכה בצו מניעה זמני. ככל שהתביעה אינה חסרת סיכוי, בית המשפט יבדוק את "מאזן הנוחות", היינו, ישווה את הנזק הצפוי להיגרם לתובע ככל שלא יוענק לו צו מניעה זמני, וככל שלבסוף הוא יזכה בתביעתו - לעומת הנזק שצפוי להיגרם לנתבע ככל שהצו הזמני יינתן, ולאחר מכן התביעה תידחה.
"מעשה בבית שימוש", פתח שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, את החלטתו בבקשת הרשות לערער שהגיש עו"ד מרהג', לאחר ששופט בית המשפט המחוזי בנצרת, יוסף בן-חמו, דחה את בקשתו לצו מניעה זמני.
עו"ד מרהג' הוא בעליו הרשום של שטח משרדי הממוקם במבנה מסחרי בקריית שמונה. בקומת המשרד, לא הרחק ממנו, ניצבים 4 תאי שירותים - שניים נתונים מזה שנים רבות בחזקתה הבלעדית של "רהיטי הצפון אשריאן יוסי ובניו בע"מ", ושניים נוספים אשר שימשו עד זה לא מכבר את עו"ד מרהג' ולקוחות משרדו.
לפני כשנה רכש איתי מלכא את הזכויות בחנות הסמוכה למשרדו של מרהג'. במשך זמן מה הם נהגו בשכנות ובשיתוף, לרבות בנושא השירותים.
והנה, בחלוף מספר חודשים פנה מלכא אל מרהג' והודיע לו כי בית השימוש שייך לו, מאחר שעל-פי צו הבית המשותף, הוא הוצמד לחנותו.
מרהג' טען מנגד כי נפלה טעות ברישום, מאחר שמדובר בנכס שמזה עשרות שנים מוגדר כרכוש משותף ואף משמש ככזה בפועל.
מלכא לא הסתפק בהודעה שמסר למרהג', ובשלב מסוים הוא החל לבצע שינויים ושיפוצים בבית השימוש, תוך שהוא חוסם את גישתו של מרהג' לשני תאי השירותים אשר שימשו אותו לפני כן.
לפיכך עתר מרהג' לתיקון צו רישום הבית המשותף, על-מנת שההצמדה השגויה, לשיטתו, תבוטל. במקביל הגיש מרהג' בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני שימנע ממלכא לשנות את הסטטוס-קוו, וזאת עד למתן פסק דין סופי בתביעתו.
שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, יוסף בן-חמו, דחה, כאמור, את הבקשה. הוא עשה כן לאחר שמלכא התחייב שלא לבצע כל שינוי בשני תאי השירותים התפוסים בידי "רהיטי הצפון", אשר הרשתה למרהג' לעשות בהם שימוש.
מרהג' ביקש לערער על החלטתו של בן-חמו. בפני בית המשפט העליון הוא שב והלין על כך שבכוונת מלכא לשנות סטטוס-קוו הנוהג במקום מזה למעלה מיובל שנים.
"מעשה בבית שימוש", פצח סולברג, כאמור, את החלטתו בבקשת הרשות לערער שהגיש מרהג'. "מהו 'מאזן הנוחיות' ומה יהא על 'צורכי' השעה, עד אשר תוכרע המחלוקת", המשיך ונימה מחויכת בדבריו.
סולברג אזכר את ההלכה, שלפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במצבים חריגים.
הוא אישר כי על פני הדברים נראה שסיכויי תביעתו של מרהג' להתקבל אינם מבוטלים, "ומכל מקום - ניכר כי רבות מטענותיו ראויות להישמע ולהתברר לעומקן". ובכל זאת, הוא החליט לדחות את הבקשה.
סולברג השתכנע בכך שהנושא הוסדר באופן שמרהג' ולקוחות משרדו רשאים להשתמש בשני תאי השירותים המצויים בשליטת "רהיטי הצפון". "בנסיבות אלה נמצא מזור לחששותיו המידיים של המבקש, ואין זה בלתי סביר לקבוע כי מאזן 'הנוחיות' אינו נוטה עוד לטובתו", קבע.
הוא הוסיף ו"הרגיע" את מרהג' בכך שככל שהוא יזכה בתביעתו, יידרש מלכא לפצותו ולהשיב את מצבו של בית השימוש לקדמותו, בעין או בכסף. "גם בהיעדר צו שיפוטי, קיים אפוא תמריץ כלכלי משמעותי שלא לבצע שינויים בנכס בעת הזו", סיכם. (רע"א 1830/15).
