ככל שלא יחול שינוי מהותי, ולאחר שתורכב הממשלה החדשה, משבר הדסה פרק ב' צפוי להתחיל. כל התמרורים ונורות האזהרה מעידים כי הדסה (שוב) נמצאת על מסלול קריסה. ואולי בעצם, הדסה בכלל לא ירדה ממסלול זה. בזמן שמאות מיליוני שקלים שנתנה המדינה במסגרת הסכם הבראה פשוט התאדו כלא היו, וכשכסף ציבורי רב ממשיך להישרף בכל רגע שעובר - ייתכן שהמפתח לפתרון המשבר נמצא דווקא אצל העובדים. יש לציין, בסיפור שקיעתו של ביה"ח הדסה אין 'טובים' ו'רעים', אלא הרבה רצון וכוונות טובות, לצד מנות גדושות של אגו, מאבקי כוח ואינטרסים כלכליים צרים.
הטרגדיה של ביה"ח הדסה היא לא פחות מהתממשות החלום הציוני ושברו. מוסד רפואי שהבעלות עליו, כמו גם השליטה בו, נתונים בידי ארגון נשות הדסה. ארגון מפואר שנוסד בניו יורק בשנת 1912, במטרה לממן, לתמוך ולסייע להתיישבות הציונית לפתח מוסדות חינוך ושירותי בריאות, להקים ולפתח של מוסדות בריאות החל מטיפות חלב, דרך מרפאות ועד בתי חולים. בעבודה מאומצת של גיוס תרומות, חלוציות ורוח ציונית הוקם בשנת 1934 ביה"ח הדסה (הר הצופים). מוסד מפואר שבמשך שנים ארוכות ניצב בחזית הטיפול הרפואי והמחקר בישראל ובעולם.
עם זאת, המאבקים והטלטלות שעברו על ביה"ח בשנים האחרונות פגעו קשות במוסד שהיה מגדלור של מצוינות וגאווה. מוסד שבעבר הוא היה אבן שואבת לצוותים רפואיים, ואט אט הוא החל לשמש כאבן קלע במאבקי כוח, אגו ואינטרסים כלכליים. מאבקים שפגעו ופוגעים בכל חלקה טובה, ובענייננו - בכל מחלקה טובה. מאבק שקורבנותיו הם הרופאים המצוינים, האחיות המסורות, עובדי מנהל ומשק המקצועיים-וכמובן הציבור כולו.
על רקע המשבר הפיננסי שמלווה את ביה"ח, משבר שכולם מתקשים להשתחרר ממנו, נחשפים במלוא עוצמתם הגורמים שתורמים להתפוררות בית החולים, ובכלל זאת: המנגנון הפיננסי שמערער את האיתנות הפיננסית של כלל בתי החולים בישראל; מאבקים של אגו על בעלות ושליטה; מאבקים למול קופות החולים; ניהול בעייתי של ביה"ח; נורמות טיפוליות פסולות שהשתרשו ועוד. ואם לא די בכך, כשביום ה-18.5.2014, עת נחתם הסכם ההבראה כשנדמה היה שבית החולים הדסה עולה על מסלול של החלמה, כיום מתבהרת תמונה לפיה מהותית, בפועל לא הרבה באמת השתנה. נתונים שנאספים מעידים כי עוד בטרם יבשה הדיו, כבר הופרו רבים מסעיפי הסכם ההבראה, ובהם גם ההתחייבות להעביר את פעילות הפרטית (שר"פ) משעות הבוקר לשעות אחר הצהריים, האיסור להפנות מטופלים מחדר המיון לשר"פ ועוד. התנהלות שתרמה רבות לעובדה המצערת שבעיני רבים ממוסד שהיה סמל למצוינות רפואית, הפך ביה"ח הדסה סמל השר"פ - לטוב אבל בעיקר לרע.
יהיה השינוי הניהולי או המבני אשר יהיה, סוד גלוי הוא שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שבית חולים הדסה יקרוס וייסגר. מכאן, כל השאלה היא כמה כסף ציבורי וכספי תרומות עוד יירדו לטמיון עד אשר יתחיל תהליך אמיתי של שיקום והבראה. תהליך שגם ככה צפוי לקחת לא מעט זמן.
אז למען בית החולים, עובדיו וציבור המטופלים, התורמים ומשלמי המיסים מן ראוי להתחיל ליישם באמת מספר צעדים חשובים. בתור התחלה, חייבים המדינה ובעלי השליטה להניח בצד את האגו ומאבקי השליטה, ולתרגם את הכוונות הטובות והרצון למעשים, בין היתר יצירת מנגנונים פיננסיים יציבים. בין היתר, ולאור העובדה שלעובדים אינטרס ישיר שהמוסד ימשיך להתקיים, יש להבטיח ואולי אף להגדיל הדרגתית את התקורה של ביה"ח מהכנסות השר"פ; יש לעדכן חלק מתעריפי השר"פ לציבור ולייצר מידה של אטרקטיביות למול 'שערי צדק'; וחשוב לא פחות - לשפר את התדמית ולהשיב את הגאווה המוסדית לכלל העובדים.
עו"ד עדי ניב-יגודה הוא מומחה למשפט רפואי; מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ובפקולטות למשפטים, חבר ועדת 'גרמן'; בעל משרד עורכי דין בתחום רשלנות רפואית.