רעידת האדמה בנפאל / צילום: רויטרס
מורט רוזנבלום, אחד מכתבי החוץ המוכשרים של זמנו, כתב לפני 35 שנה ספר על חוויותיו ב"סיקור העולם בשביל אמריקה". הוא היה אז כתב של סוכנות AP, ולימים שימש עורך ה"אינטרנשונל הרלד טריביון", העיתון הבינלאומי המובהק ביותר (שנבלע מאז במעיו של ה"ניו יורק טיימס"). רוזנבלום קרא לספרו "הפיכות צבאיות ורעידות אדמה".
קשה לחשוב על כותרת מוצלחת מזו לבטא את תסכוליו של כתב חוץ. האמת המצערת, אבל אולי הטבעית, היא שאנשים אינם מתעניינים בעולם החיצון, אלא לפעמים רחוקות. לרופרט מרדוק הצעיר יוחס פעם החיווי, שקוראיו רוצים לדעת מה קורה במחוג של חמישה קילומטרים מביתם, "לא באל סלוודור". מרדוק יודע דבר או שניים, או שלושה, על טעמם של קוראי עיתונים.
ספרו של רוזנבלום אינו מונח לפניי בזמן הכתיבה, אני רק זוכר את הרושם העצום שהוא עשה עליי בשעתו, משום אישור של כל תלונותיי על עורכיי, או על עורכים אחרים: ארצות רחוקות מצליחות לעניין אותם רק בזמן של אסונות - מידי הטבע, או מידי אדם; אם האדמה פוערת את פיה, או אם קולונלים תאבי-כוח תופסים את השלטון.
ההיפך מכל מה שהוא חשוב
מותר להניח, שבטור רעידות-האדמה כבר אז היה שמור מקום בולט לנפאל. ההסתברות שכתב יישלח לקטמנדו, שלא על מנת לטפס על האוורסט, הייתה קטנה להפליא. נפאל הייתה כמעט ההיפך מכל מה שהוא חשוב. כאשר כתב בכיר ב"גרדיאן" של לונדון החליט לעשות מעשה דווקאי, ולעבור אל המקום הנידח ביותר בארץ הנידחת ביותר, כדי לדווח משם שבוע אחר שבוע, הוא בחר כמובן בכפר מרוחק בנפאל.
בשנות ה-90, נפאל זכתה להצטרף גם אל הטור של "הפיכות צבאיות", או במקרה שלה, "מלחמות אזרחים". צבא גרילה מאואיסטי זחל לאטו מתוך יערותיה, והקים מדינה פרללית. מטרתו המוצהרת הייתה להפיל את המלוכה ההינדואית - נפאל הייתה הארץ היחידה בעולם, שהגדירה את עצמה "הינדואית"; הודו, עם רוב גדול של הינדו, מעולם לא עשתה כן - ולהקים רפובליקה. מטרתו הלא-מוצהרת הייתה לכונן דיקטטורה של איכרים ושל פועלים, א-לה מאו צה טונג. מנהיגי המאואיסטים נשמעו מסנגרים על הקמר רוז' הרצחניים של קמבודיה, אשר רצחו את האליטות, פינו את הערים מכל יושב, והגלו את האוכלוסיה אל הכפרים, לעבד שדות אורז עד שתיפח נשמתם.
לפני עשר שנים צנחה נפאל מן הטור השני. מלחמת האזרחים שלה הסתיימה. המלוכה בוטלה, ומפקד הגרילה המאואיסטים התייצב בראש ממשלת קואליציה שברירית. נפאל דווקא נעשתה מאוד מעניינת, אבל זה עניין שיש בו קצת יותר מדי ניואנסים. בהיעדר מלחמה קרה בין מזרח למערב, השאלה מי ישלטו בנפאל עניינה בעיקר את שתי השכנות המיידיות, הודו, רבת המכנים המשותפים, וסין.
רעשי-אדמה לא הורגים
מדוע רעידות-אדמה קטלניות במיוחד פוגעות דווקא במקומות העניים ביותר על פני כדור הארץ? נפאל, בחישוב כוח הקנייה לגולגולת, תופסת את המקום ה-197 בעולם, בטבלה של 230. היא מתחלקת בו עם פפואה ניו-גיני, והיא כנראה הענייה ביותר ביבשת אסיה.
ובכן, זה לא בדיוק ככה. אילו רעש-אדמה משיעורו של הרעש הנפאלי, 7.8 בסולם ריכטר, היה פוגע בקליפורניה, הוא היה הורג בין שניים לשלושה אחוזים מהרוגי נפאל. הסיבה הפרוזאית היא, שלא רעשי-אדמה הורגים אנשים, אלא בניינים הורגים אותם.
העוני נכנס למשוואה, כאשר אנחנו בודקים את איכות הבנייה, לא את פוטנציאל הרעידה. אסונות נפאל אמנם קשורים בביש-מזל גיאולוגי, אבל עוניה המשווע הוא החושף את תושביה לפגיעתה הרעה של הגיאולוגיה. נהירה לא מבוקרת של איכרים אביונים אל העיר הגדולה הפכה את קטמנדו בתוך דור אחד לאסון אורבני. מפקד האוכלוסין של 1971 העמיד את מספר תושביה על 150 אלף. שלושים שנה אחר כך הוא עמד כמעט על 1.75 מיליון.
מטיילים ותיקים מאוד בהימליה יזכרו, שקטמנדו הייתה ראויה פעם להילה הרומנטית שלה. הדמוגרפיה גזלה את ההילה. העיר מוסיפה להיות תחנת ביניים הכרחית בדרך לאוורסט; וסמטאות טאמל, העיר העתיקה של קטמנדו, הוסיפו לנחם תיירים שוחרי-אקזוטיקה. אבל הזוועה שהשתוללה בעיר החדשה הייתה ידועה יפה.
רק שבוע אחד לפני רעש האדמה של יום א' השבוע התכנסו אנשי-מדע בקטמנדו, כדי לדון ברעש הגדול הממשמש ובא. למען האמת, הם הזהירו מפני רעש גדול עוד יותר, כמו זה שפקד את העמק לפני 700 שנה. זו לא הייתה אינטואיציה. הם עקבו אחרי תנועת הלוחות הטקטוניים. הודו ואסיה מוסיפות להתחכך, והגלים הסייסמיים מחפשים מוצא.
ארץ לא מחושמלת
מה אפשר לעשות? לא הרבה - או הרבה מאוד. אפשר לעשות מה שעשו, או לא עשו, הפוליטיקאים של נפאל: לא כלום. זו ארץ, המבורכת בעושר גדול של מים, אבל אינה מצליחה לספק יותר משש שעות חשמל בקטמנדו בזמן העונה היבשה. חלקים אחרים מחושמלים עוד פחות.
זו ארץ, שלא הצליחה ליצור הסכמה לאומית רחבה בעשר השנים שחלפו מאז מלחמת האזרחים. היא לא הצליחה לכתוב חוקה, היא לא הגיעה להסכמה על אופי משטרה הפוליטי.
הבחירות של 2008 הפיחו תקווה עצומה בנפאלים. עירונים בורגנים הצביעו לטובת המאואיסטים, בתקווה שייפתח פרק חדש באמת. הם לא חזרו על הטעות, ובבחירות הבאות המאואיסטים נחלו תבוסה ניצחת.
בין בחירות לבחירות, הפוליטיקאים ניהלו משחקי כסאות מוסיקליים, ראשי ממשלות התחלפו בלי קשר לתוצאות הבחירות (המאואיסט המנצח החזיק מעמד במשך שבעה חודשים), ואוסף לא-תמיד מובן של מפלגות פוליטיות הכשילו זו את זו, והחליפו צדדים במהירות מרשימה.
באמצע העשור שעבר, הודו חששה מאוד שנפאל עומדת להפוך לסוס טרויאני בחצרה האחורית. המאואיסטים של נפאל שנאו את הודו (ואת ארה"ב), והעדיפו את סין. הם גם שותפים רעיוניים טבעיים של תנועת הגרילה המאואיסטית הרצחנית בהודו עצמה, שלוחמיה פעילים באזורים כפריים ניכרים, וידם להם רב בהריגת שוטרים וכל מי שהם חושדים בשיתוף פעולה עם השלטונות.
מתנה מאדולף היטלר
נפאל היא אחת הארצות המעטות באסיה, שלא התנסתה בשלטון קולוניאלי. ממילא אי אפשר להגיד עליה שקולוניאליסטים המציאו אותה, כדרך שהמציאו את רוב מדינות אסיה ואפריקה. היא הגיחה אל זירת ההיסטוריה בסוף המאה ה-18, תוצאה של מאבקים פנימיים.
זמן קצר אחר כך, להוותה, היא נפלה בידי שושלת של גנרלים, אשר ניטרלה את בית המלוכה, והפכה את נפאל לפרודיה של עריצות אוריינטלית. היא סגרה הרמטית את גבולות נפאל, ודיכאה כל ניצן של מחשבה חופשית. מכונית השרד הראשונה, מרצדס, הובאה לקטמנדו ערב מלחמת העולם השניה (מתנה מאדולף היטלר), כשהיא גרורה לסוסים, מפני שהארץ הייתה נקיה בהחלט מכל רמז של כביש סלול.
הפרודיה הסתיימה רק לפני 65 שנה. מלכי נפאל חזרו למלוך, ולמרבה הצער גם החליטו לשלוט. מאותו הזמן ואילך, במשך 55 שנה, נפאל עמדה בסימן מאבק בין מלכים תאבי-כוח לפוליטיקאים חמדנים.
ב-2001, יורש העצר של נפאל שלף תת-מקלע בחדר האוכל המשפחתי, והרג את כל בני משפחתו, כולל אביו המלך, לפני שירה בעצמו. דוד, שלא היה בחדר, ירש את הכתר, והצליח לעשות בחמש השנים הבאות את כל השגיאות שעשו קודמיו ב-50. לשבחה של נפאל ייאמר, שבניגוד כמעט לכל רפובליקה חדשה אחרת, היא לא עמדה על יציאת המלך המודח לגלות. הוא כיום אזרח פרטי.
עבודה המכבדת את בעליה, או לא
ב-2013, סיוע זר לנפאל עמד על 870 מיליון דולר, שליש ופחות ממה שזרמו אל שטחי הרשות הפלסטינית, למשל. אבל בשנה הזו הצמיחה בה הייתה רק 3.8%, מעט מאוד בשביל ארץ ענייה, עם אוכלוסיה צעירה ועם תשתית קורסת (הממוצע הדרום אסיאני היה 4.9%).
הבנק העולמי העריך שהשיעור הזה יעלה עד 5.5% ב-2014, אבל יעמוד אחר כך בסימן ירידה. בשעה שדרום אסיה תרשום צמיחה ממוצעת של 6.8% ב-2017, נפאל תצמח רק ב-4.5%. עכשיו עומדים כל הקלפים להיטרף, כמובן. הירידה המיידית תהיה גדולה מאוד, והשיקום המסובסד יבטיח עלייה ניכרת אחר כך. אבל השאלה מה יהיה על נפאל תעמוד בעינה.
מספר גדול מאוד של נפאלים עובדים מעבר לים, כידוע גם לישראלים. בהודו לבדה מתגוררים אולי שישה מיליון נפאלים, החופשים לחצות את הגבול הבין-לאומי בלי צורך באשרת-כניסה. אלפים מהם נהרו הביתה בימים האחרונים, לחפש בני משפחה, או להציל רכוש. בית חולים וטרינרי אחד סמוך לביתי התרוקן מרוב עובדיו, נפאלים שלא בחלו בשום עבודה המכבדת את בעליה - ולעתים קרובות גם בעבודה שאינה מכבדת את בעליה.
לפי נייר של Open Society, מיסודו של ג'ורג' סורוס, מדי חודש בחודשו, 16 אלף נפאלים יוצאים לעבוד בנסיכויות המפרץ, ועוד אלפים מתפזרים בשאר המזרח התיכון. השכר הנמוך, הניצול המחפיר, ההשפלה המתארכת אינם מרתיעים אותם. מי שמטיילים באזורים כפריים בנפאל יעמדו על הסיבה: בתי-מגורים נאים למדי, שתקבולי מהגרים מימנו. נקל לשער את דרגת הייאוש של נפאלים הרועים בשדות זרים, כאשר שמעו מה קרה לבתיהם. אכן, הנה היא, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny