תומאס מולר, באיירן מינכן / צילום: רויטרס
בעוד שבועיים ימלאו שנתיים לגמר ליגת האלופות בלונדון בין באיירן מינכן לבורוסיה דורטמונד. נראה היה אז כי הכדורגל הגרמני עומד בפני תקופת זוהר כמוה לא חווה מאז שנות השבעים. בשנה שעברה לא שלחה הבונדסליגה נציגה לגמר, אבל הנבחרת הגרמנית זכתה באופן משכנע במונדיאל. למרות הציפיות, העונה הנוכחי קטסטרופלית עבור הכדורגל הגרמני. הנבחרת הפסידה כבר פעמיים מאז הטורניר, סיימה בתיקו ביתי עם אוסטרליה וניצחה את גיברלטר הגרועה בעולם רק 0-4 בתצוגה מחפירה. בליגה האירופית הגיעה רק קבוצה אחת עד לרבע הגמר (וולפסבורג) ובליגת האלופות רק אחת לחצי הגמר, אחרי ששלוש עפו כבר בשמינית.
לקראת גומלין חצי גמר ליגת האלופות, באיירן ניצבת כבר חסרת סיכוי אחרי חיסול קליני שביצעה בה ברצלונה (3-0). אז מה קרה לכדורגל הגרמני המהולל פתאום?
***
בדרך כלל נוהגים לחפש את התשובה בתחום הכספי. אבל הבונדסליגה הכניסה בשנה האחרונה 2.4 מיליארד אירו, סכום יפה לכל הדעות. למען האמת, רק הפרמיירליג הכניסה יותר ממנה, וגם לזו יש תקופה נוראית בבמה האירופית.
יש שלושה אספקטים לפן הפיננסי שצריך להתחשב בהם: האחד הוא החלוקה השוויונית יחסית בבונדסליגה, שמשאירה לבאיירן כמרוויחה הבכירה מכספי התגמולים פחות מלאחרונה בפרמיירליג, ובטח פחות מלריאל, בארסה, יובנטוס ואחרות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבורוסיה דורטמונד, שאלקה - או באייר לברקוזן, שלא מתקרבת אפילו לצמרת האירופית בהכנסות. האספקט השני הוא השימוש בכסף: מועדוני הבונדסליגה מוציאים בממוצע 55% בלבד מהכנסותיהם על שכר. רובם המוחלט מסיים את השנה ברווח, וכמות הכסף שיוצאת על רכש ושכר לכוכבים מוגבלת. אספקט אחרון: הכסף הוא גורם הכרחי, אבל לא מספיק. כמות הכוכבים הבינלאומיים המוכחים שזורמים לבונדליגה עדיין מצומצמת (תיאגו, אלונסו, בנעטיה - לבאיירן, קווין פרינס בואטנג - לשאלקה; אימובילה - נניח כוכב - לדורטמונד; דה ברוינה - לוולפסבורג, זה הכל בשנתיים האחרונות). גארת בייל, רונאלדו, סוארז או ניימאר ושכמותם, לא נוחתים בגרמניה.
אטרקטיביות צריכה להיבנות זמן ארוך, ועבורה לא מספיקים מוסר תשלומים, תנאים נוחים ואצטדיונים גדושים. ערים לא מלהיבות, אקלים מרתיע וריחוק תרבותי הם פקטורים שמקשים על גרמניה הכדורגלנית לעומת ספרד, איטליה ופורטוגל. זה יוצר יתרון מובנה לדואופול הספרדי, שמעבר לכך גם שולט (עדיין) על הכנסות עתק מחוזי טלוויזיה אינדיבידואליים.
***
אבל כל זה לא חדש. עם הכשרון הגרמני ומה שמתפתח בבונדסליגה, זה הספיק לפני שנתיים כדי לשלוט ביבשת. הגורם החדש שנכנס למשוואה לאחרונה הוא הפציעות. כשדובר בעבר על הכסף ויכולתו לבנות סגלים גדולים, כדי לחפות על פציעות ושחיקה, נראה היה שנקודות המוצא זהות. אבל מסתבר שלא כך הדבר: ב-35 מחזורי ליגה העונה, היו לברצלונה 24 היעדרויות של שחקני סגל בגלל פציעה, מתוך 21 שחקנים בלבד ששיחקו במהלכה. המצב בריאל פחות טוב, היא נאלצה לשתף 22 שחקנים וסבלה מ-81 היעדרויות.
הבונדסליגה? היא עברה רק 32 מחזורים, ודורטמונד שיתפה 24 שחקנים, אבל נאלצה להתמודד עם לא פחות מ-170 היעדרויות שלהם. רק ארבעה שחקנים שלה עברו את העונה עד כה ללא פציעה (בריאל עשרה, בברצלונה 12). בבאיירן המצב עוד יותר גרוע: 25 שחקנים שותפו, גם מהם רק ארבעה ללא פציעה בכלל, ו-214 היעדרויות - פי תשעה מלבארסה. שלא לדבר על שאלקה, ששיתפה 28 שחקנים העונה בליגה ומאמנה רוברטו די-מתיאו התמודד עם לא פחות מ-231 היעדרויות.
זה כבר לא יכול להיות מקרה. המועדונים הגרמניים (והנבחרת) סובלים הרבה יותר מפציעות. הסברים דחוקים אפשר למצוא בתופעת הפוסט-מונדיאל המוכרת, בה שחקנים שחוזרים מהטורניר עוברים שנה רוויית פציעות בגלל חוסר מנוחה בקיץ. ובכלל בעונות העמוסות יותר עבור הגרמניות המצליחות, שהיו לפני כן רגילות (בגלל חוסר הצלחה אירופי וליגה נוחה וקצרה) בעומסים פחותים.
אבל הפציעות נוגעות גם לשחקנים שלא שיחקו במונדיאל או רגילים לעונות עמוסות. ייתכן שבגרמניה השמרנית עוד לא התקדמו לאימונים אינדיבידואליים ולכוונון הכושר הנכון לכל שחקן בכל עת. יכול גם להיות שבספרד מצאו דרכים לשמירה על בריאות שחקניהם והכושר של אלו, שבגרמניה טרם הכירו (הנה עוד אפשרות לרקע לריב המתוקשר בין פפ גווארדיולה והרופא של באיירן).
בכל זאת, עדיין יש מקום לביקורת על המועדונים הגרמניים. הכשרונות שצמחו בהם בשנים האחרונות נתקעו. עוד לפני המשחק בברצלונה אמר נשיא באיירן, פרנץ בקנבאואר, בריאיון ל"סקיי" ש"גצה משחק עדיין כמו שחקן נוער, אחרי שהוא נתקע עם דריבל הוא נשאר לעמוד במקום". אין ספק שלמרות גילם, הכשרונות החדשים של גרמניה באמת נראים נחותים מול יריבים פיזיים ונחושים מהם. חוץ מזה, בגרמניה פיתחו בעשור האחרון עשרות כשרונות חדשים למרכז השדה היצירתי, אחרי המשבר בתחילת שנות האלפיים. גם בשוערים בגרמנים מצטיינים - אבל פתאום הפסיקו לגדול בלמים, מגינים וחלוצים. פתאום משחקים בנעטיה, רפיניה, ברנאט ולבנדובסקי בבאיירן, סובוטיץ', סוקרטיס, פישצ'ק, אובמיינג ואימובילה בדורטמונד, נסטסיץ', אושידה והונטלאר בשאלקה.
***
משאמרנו את כל זה, צריך לציין שבינתיים לא קרה כלום. כמו שההתלהבות היתה מוגזמת, גם תפילות האשכבה מוקדמות. הכדורגל הגרמני מתקדם אט-אט בלי שאגות הסתערות, מייצב את עצמו ומחזק את הבסיס. וולפסבורג מצטרפת למועדון הקבוצות שמחזיקות מעמד באירופה, עם קצת מזל גם מנשנגלדבך תתייצב שם. הרבה מזל, לא פחות מטקטיקה ושחקנים, צריך כדי להגיע רחוק באירופה. אנחנו חיים בתקופה מסעירה, שבה שולטים שני שחקנים ושתי קבוצות בכדורגל העולמי, תקופה שנספר עליה לנכדים. כדי שקבוצה גרמנית תשבור את ההגמוניה, צריכות גם ריאל וגם ברצלונה להיכנס למשבר בדיוק ברגע הנכון, כמו ב-2013. ואולי, בקרוב או ברחוק, הגרמניות תוכלנה להיות יריב של ממש. הן עוד לא שם.