פרופ' אייל וינקלר / צילום: יונתן בלום
1. פרופ' אייל וינקלר, איך נאמר, הוא לא בדיוק אל קפונה. את זה צריך להגיד כבר בהתחלה, למרות התיאור הצבעוני לפיו פתח מים זורמים כדי שלא ישמעו איך הוא מאיים לכאורה על עד התביעה המרכזי בעניינו.
זה לא בגלל החלוק הלבן או הפרסטיז', אלא מהטעם הפשוט ביותר שאפשר להעלות על הדעת: מי שמתכנן להדיח עד לא עושה את זה בחדר השירותים של בית הדין, למען השם.
זה נשמע ומרגיש כמו אדם שהולך ומסתבך, ולמרות סוללת עורכי הדין והיחצ"נים היקרים שאמורים להוציא אותו מהבוץ, הוא הולך ושוקע בו עוד יותר, עושה את כל הטעויות האפשריות בידיו שלו: מההתעקשות שלא להצביע בפומבי על מנהל בית-החולים שלו כמי שאחראי לפעילות הפרטית של הקלאס-קליניק ולמתכונת ההעסקה שלו, ועד הריצה באישון לילה אל בית משפט השלום בתל-אביב לבקש צו איסור פרסום - צו שרק העצים את הדרמה ואת גודל ההסתבכות.
אולי זו הזחיחות של המנתח הבכיר, אולי זה האגו שטפח עם השנים, ואולי זה וינקלר הבן אדם, כל בן אדם, שיום אחד התהפך עליו עולמו.
אבל השאלה המשפטית היחידה שקובעת בחשדות כאלה היא לא האם הייתה כאן תוכנית אב סדורה להדחת עד, אלא האם היסוד העובדתי והיסוד הנפשי תומכים במיוחס לו.
לפחות לפי חומר החקירה המשטרתי, אין בכך ספק: וינקלר ראה את העד, נכנס אחריו לחדר השירותים, פתח את ברז המים כדי שלא ישמעו, אמר את מה שאמר ובסוף הפציר מספר פעמים: "השיחה הזאת לא התקיימה, השיחה הזאת לא התקיימה".
2. סנגוריו של וינקלר הקפידו לציין, הן בפנייה לבית משפט השלום והן בערעור למחוזי, כי מדובר בפרופסור, מבכירי המנתחים בארץ. פרסום שמו, הם טענו, עלול לפגוע אנושות בקריירה המקצועית ובמוניטין שבנה לעצמו עם השנים.
הטיעון הזה אולי שכיח בבקשות כאלה לצו איסור פרסום, אבל הוא גם מעוות ומקומם באופן בלתי רגיל. שמו הטוב של אדם שמור לכל אדם באשר הוא. אין זה משנה באיזו שכונה הוא מתגורר, מהו מקצועו ומיהם לקוחותיו. המוניטין של הרופא אינו חשוב יותר מהמוניטין של האינסטלטור.
אדרבא, כפי שבית המשפט העליון היטיב לקבוע בעבר, בכירותו של בעל תפקיד ציבורי אינה צריכה להקל במאומה, אלא דווקא לחדד את חומרת האישומים. מבחן וינקלר, לכל הפחות, לא צריך להיות שונה ממבחן בוזגלו.
מקומם ומופרך במיוחד הטיעון לפיו בניגוד לכאורה לפרסום האישומים המשמעתיים כנגד וינקלר, פרסום החשד להדחת עד יפגע קשות בציבור לקוחותיו הפרטיים - זאת משום שהחשד המדובר מהווה הפרת אמון לכאורה.
זה מופרך משום שבהליך המשמעתי מואשם וינקלר בדיווח כוזב ובקבלת דבר במירמה, שזה הלכה למעשה הפרת אמונים - גם במדינת ישראל כמעסיקה וגם במטופליו במחלקה לכירורגיה פלסטית, שוודאי היו רוצים לראות יותר את מנהל המחלקה שלהם בשעות הבוקר בהן ביצע בפועל ניתוחים פרטיים.
האם מטופליו הפרטיים של וינקלר בקליניקה ברמת-אביב חשובים יותר מהחולים במחלקה הציבורית של תל-השומר? זה מה שעלול להשתמע מהערעור שהגיש וינקלר בשבוע שעבר, ורק מהסיבה הזאת לבדה טוב שהוא החליט למשוך את הבקשה.
3. בשבוע שעבר החליטו אנשי אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה לאזור אומץ ולפתוח בהליך משמעתי נגד מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, כמי שאחראי לפי גישתם ועל סמך העדויות של רוטשטיין עצמו, לכל מה שהתרחש בקלאס-קליניק.
הם עשו את זה למרות היעדר גיבוי מהדרגים הגבוהים ביותר, למרות שחשו כל הדרך כי יותר מדי אנשים ברמות הבכירות ביותר בצמרת הפקידות והשלטון מעדיפים שפרשת הקלאס-קליניק תישאר על שמו של וינקלר ולא של הבוס שלו.
אמרנו את זה מהיום הראשון, וזה נכון גם היום: וינקלר - מנופח ובעל קשרים ככל שיהיה, שעשה ודאי טעויות שלא ניתן למחוק אותן במיוחד לאור תפקידו הבכיר - הוא רק הש.ג בפרשה הזאת.
4. והנה עוד נקודה למחשבה: בערב שבו חשף "גלובס" את כוונת הנציבות להעמיד לדין משמעתי את רוטשטיין, הודיע סנגורו של וינקלר, עו"ד עופר ברטל, כי הוא מושך את הערעור בעניין צו איסור הפרסום.
עו"ד ברטל, זה אולי המקום לציין, הוא גם סנגורו של עד המדינה ערן מלכה בפרשת רונאל פישר, ובעבר שימש סנגורה של שולה זקן שסגר לה עסקה טובה לכל הדעות.
בהליך נגד רוטשטיין צפוי וינקלר להיקרא להעיד מטעם התביעה. האם ברטל עומד לקראת עסקה נוספת?