כתום הוא השחור החדש
פרשת אורנג' טרם שככה. חוץ מאשר לשים פתק בכותל, מנכ"ל חברת אורנג' הבינלאומית, סטפאן רישאר, עשה כל מה שאפשר כדי לרצות את ישראל. הוא הצהיר הצהרות פייסניות בתקשורת, הוא פנה לשר הפנים סילבן שלום ורץ אחרי שגריר ישראל בצרפת - רק כדי לשמוע שראש הממשלה בנימין נתניהו אסר על השגריר להיפגש עמו וקרא לו להגיע לארץ כדי להסביר את תמיכתו בניתוק הקשרים עם ישראל.
רישאר נענה לקריאה ואכן הגיע ביום חמישי האחרון לארץ, כדי "ליישר את ההדורים", לדבריו, עם ישראל.
אבל האמת היא שחברת אורנג' החליטה לנתק את הקשרים שלה עם ישראל, ועכשיו העניין הוא לא "מה" אלא בעיקר "איך".
עוד אמת היא שהלחץ על החברה והנהלתה אמנם הצליח, אבל לא ברור אם הוא יצליח בפעם הבאה, בחברה הרב-לאומית הבאה שתתנתק מישראל. לקח אחד הם בוודאי למדו שם, בעולם החדש, הגלובלי, לא מוכרחים לעלות למקפצה, אפשר לעשות את זה במים, וזה כנראה מה שיקרה.
החלטת אורנג' להסיר את המותג שלה מחברת פרטנר הישראלית מזכירה את מה שעשתה "ועידת דרבן" לעולם הארגונים הלא-ממשלתיים (NGO) וליחסיו עם ישראל. בדרבן 2001 התכנסה ועידה בינלאומית בחסות האו"ם, שנועדה להילחם בתופעת הגזענות. מהר מאוד היא הפכה לוועידה אנטי-ישראלית, בין היתר בהשראת אירועי האינתיפאדה השנייה. כתוצאה מכך פרשו ממנה ארצות-הברית וישראל.
שתי המדינות נפלו במארב שטמנו להן הארגונים הלא-ממשלתיים. אלפי נציגים שלהם הגיעו לדרבן והצליחו במפגש מיוחד להעביר סדרת החלטות אנטי-ישראליות בוטות. בכך הוכיחו ארגונים אלה כי הם הצליחו בעולם החדש, הגלובלי, לטוות רשת תמיכה של פרטים וארגונים אחרים שחרגה ממערכת מדינות הלאום. כך נוצרו ישויות חדשות שאינן לאומיות, שהמכנה המשותף שלהן הוא נושאים שונים, החל מהגנת הסביבה דרך זכויות האדם וכלה בפוליטיקה.
ישראל למדה בדרך הקשה כי אינה יכולה עוד להתעלם מנוכחותם ומהשפעתם הרבה של ארגונים כמו "אמנסטי" ו"יומן רייטס ווטש" (HRW); ואכן ערכה שינויים ארגוניים מסוימים במשרד החוץ, אבל גם נפתחה לקראתם, והבינה כי הם הפכו לשחקנים רבי-כוח.
במקביל להתפתחות ארגונים אלה, צמחו בתהליך דומה גם חברות רב-לאומיות. הודות לסחר הבינלאומי הפורח ולניידות המהירה של כסף ואנשים ממקום למקום, חברות הגדילו את עסקיהן, יצאו מתחומי מדינת-האם שלהן ופרשו רשתות ענק. אורנג' היא רק דוגמה. ישנן גם אפל, סוני, גוגל, מקדונלד'ס ורבות נוספות. גם ארגונים אלה הם כבר על-מדינתיים, אין להם זיהוי לאומי, והם משחקים בו-זמנית בכמה וכמה מגרשים לאומיים.
אורנג' היא אחת מחברות אלה. האינטרס הגדול והראשון שלה, והכוח המניע אותה, הוא כסף ועשיית רווחים. אבל היא פועלת גם בסביבה פוליטית ואינה יכולה להישאר אדישה לה.
על אורנג' הופעלו לחצים פוליטיים וכלכליים אשר התנו את התרחבותה ואת התפשטותה בעולם הערבי בהפסקת עסקיה בישראל. החברה עשתה חשבון קר ופשוט: איפה פוטנציאל השוק גדול יותר, בישראל בת ה-8 מיליון תושבים - או בעולם הערבי שבו מאות-מיליוני אנשים? והתשובה ברורה.
כל זה, אגב, לא מפריע לאורנג' להמשיך בקשר עם ישראל כשמדובר במיזמי היי-טק, במרכזי-מחקר ובפריצות טכנולוגיות, כי את זה הם לא יקבלו בעולם הערבי.
לכאורה הייתה לחברה סיטואציה של win-win, היא גם הולכת לקראת העולם הערבי ובהזדמנות זו גם מגדילה את פוטנציאל עסקיה שם. לצערה הרב, ולמזלנו, במסע ההתנתקות נתקלה אורנג' בקיר מדינתי.
לממשלת צרפת יש 25% ממניות החברה, ותגובת הממשלה העלתה את החברה מחדש למסלול הידברות עם ישראל, מה שלא מפריע לצרפת לקדם במועצת הביטחון את אחת מהצעות ההחלטה הגרועות ביותר לישראל, שקובעת לו"ז מזורז להסדר קבע ישראלי-פלסטיני.
יצוין כי רוב רובן של חברות-ענק אלה אינן לאומיות, ובעלי-הבית הם מיליוני מחזיקי מניות, שהאינטרס שלהם הוא חד וחלק - להגדיל את ערך החברה ושווי מניותיה. כשאורנג' ודומותיה טוענות כי אין להן עניין פוליטי - הן משקרות. הן עוקבות מקרוב אחר כל שינוי פוליטי שמתחולל במדינות שבהן הן פרוסות, מעורבות בכל מהלך רגולטורי שיש לו השפעה עליהן, ובמידת הצורך גם מפעילות לחצים, כולל את ממשלותיהן, כדי למנוע פגיעה בהן. כמו, למשל, פעילותה הנמרצת של חברת הגז נובל אנרג'י בישראל בעקבות הוויכוח בינה לבין הממשלה בנושא הפיקוח על הגז ומחיריו.
ישראל עשתה הכול כדי לעודד חברות רב-לאומיות לפעול בישראל. היא הציעה להן פיתויים בדמות הקלות מס מפליגות והבטיחה להן יציבות והמשכיות.
פרשת אורנג' מלמדת כי יש מחיר להשתלבות במערכת הבינלאומית. הגולם קם על יוצרו. יתרה מזו, המערכת הזאת איננה אדישה לשינויים פוליטיים ולתפניות. היא רוצה יציבות ושקט. חוסר שקט מרתיע אותה. לפני כשבועיים שרטט ה"אקונומיסט" תמונה עגומה של מצבה הבינלאומי של ישראל וקבע: "ישראל הולכת ומאבדת את ידידיה בעולם".
הסיפור של אורנג' אולי הסתיים בהפסקת-אש, החברה תצא מפה בקול דממה דקה, ולא בתרועה גדולה כפי שרצתה, ויהיה לכך גם מחיר כלכלי מסוים. אבל ישראל חייבת להפנים כי העולם הכלכלי-הגלובלי אינו אדיש למעמדה המדיני. פרשת אורנג' היא קריאת ההשכמה של המדינה.
■ הכותב הוא חבר כנסת מהמחנה הציוני, בעל הספר "מלחמדיה" העוסק בדיפלומטיה הציבורית.
