מזה מספר שנים, בעיקר מאז המחאה החברתית ב-2011, ממשלות ישראל מדברות על הורדת יוקר המחיה לכלל התושבים, ובעיקר לשכבות החלשות, ולכולם ברורה חשיבותו של יעד זה.
אולם כל המאמצים להורדת יוקר המחיה יהיו נלעגים-משהו אם לא ייעשה טיפול-שורש יסודי בשני מסים פופולריים, שחלחלו עמוק ל"תרבות המיסוי" בישראל: מס הארנונה והמסים המוטלים על רכישת רכב והשימוש בו.
בהקשר זה נבהיר כי היעד של הורדת יוקר המחיה אינו יעד העומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מהשגת היעד האמיתי שהוא הגדלת ההכנסה הפנויה של משפחה, מה שמאפשר את העלאת רמת החיים שלה.
כך שגם אם נוריד את מחיר מוצרי המזון והצריכה, וגם אם נצליח להפחית את גובה שכר הדירה - הישגים אלה לא יהיו אמיתיים ומוחשיים אם המדינה תמשיך לינוק מכולנו מסים, כלומר, תשלומים והוצאות המצמצמים מאוד את ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי.
רבות כבר דובר ונכתב על מס הארנונה הלא צודק, אולם הוא נותר עדיין המס הנבזי והמעוות ביותר הקיים במדינה. מס שמועלה אוטומטית כל שנה, לא בשל השקעות הרשות המקומית בשיפור איכות חיי תושביה, או בשל הגידול באוכלוסייה ובמספר העסקים, אלא רק בשל נוסחה קלוקלת בחוק ההסדרים משנת 1992, וגם בשל שימוש מעוות במה שמכונה "אישור להעלאה חריגה".
הנוסחה שעל-פיה עולה מס הארנונה מדי שנה באופן אוטומטי, היא פרי של מדד שחציו הוא עליית יוקר המחיה וחציו עליית מדד השכר במגזר הציבורי.
כאשר מתבצעות חריגות שכר במגזר הציבורי, כמו שקורה מדי שנה, וכאשר מעלים את השכר במגזר הציבורי הרבה מעבר לעליות השכר במגזר הפרטי - כל עם ישראל משלם אוטומטית מס ארנונה גבוה יותר.
הנה דוגמה רלבנטית: לצורך חישוב התאמות מס הארנונה לשנת 2016, מדד יוקר המחיה ירד ב-0.5%, אך השכר במגזר הציבורי עלה ב-3.05%. התוצאה היא שעל אף הירידה במדד יוקר המחיה, הציבור כולו והמגזר העסקי כולו ייאלצו לשלם תוספת של כ-1.3% למסי הארנונה, רק בגלל עליית השכר במגזר הציבורי.
ונזכיר כי עליית השכר במגזר הציבורי כוללת גם חריגות שכר אשר בוצעו שלא כדין; ושמשרד האוצר לא השכיל עד היום למצוא את הדרך לבלום חריגות אלה, שאנו משלמים עליהן. כי כשרשות שלטונית נכשלת בביצוע תפקידה - האוכלוסייה משלמת יותר מסים.
ואם לא די בכך, בנוסף להעלאת המס האוטומטית, הרשויות המקומיות גם יפנו, בהתאם לנורמה שהתבססה, למשרדי הפנים והאוצר, לקבלת אישורים ל"העלאות חריגות" - העלאות שמאושרות במחשכים, ללא שקיפות ראויה וללא אישור ועדות הכנסת.
יצוין כי גם מבקר המדינה הסביר כי במנגנון ההעלאה החריגה של הארנונה נעשה שימוש שלא על-פי כוונת המחוקק; ולמרות זאת, עיריות רבות, במקום לחסוך, להתייעל ולהגדיל את הפעילות העסקית בתחומי הרשויות המקומיות, מעדיפות את הפתרון הקל - של קבלת אישורים להעלאה חריגה.
כמעט מחצית מהרשויות המקומיות עושות מדי שנה שימוש נלוז במסלול זה. מה שמדהים הוא שבית המשפט העליון, באחת מהחלטותיו האומללות, במקום להגן על הציבור מפני עושק זה - בחר להעניק לו ביסוס לגיטימי, ובפועל אישר אפילו העלאת מסי ארנונה במסלול ירוק. שכן זה מה שבוצע בשנת 2012 באמצעות צינור ההעלאה החריגה.
יש לזכור היטב כי מדובר בשכבות בפירמידה. כלומר, כל העלאה שאושרה היא מאושרת לנצח, הופכת לקבועה ולא לתקופה קצובה, וכל העלאה נוספת נעשית על גב ההעלאות שכבר נעשו.
ובנוגע לכלי הרכב - החלק השני של המסים אשר פוגעים פגיעה קטלנית במשפחות הממוצעות בישראל הם המסים המוטלים על רכישת כלי רכב והחזקתם. לדוגמה, אם ייצור רכב במפעל היצרן עולה 55 אלף שקל , השיעור המצטבר של מסי הקנייה ומס ערך מוסף יעלו את מחירו ל-72 אלף שקל.
מכונית כבר אינה מוצר מותרות. משפחה ממוצעת בישראל אינה יכולה לתפקד ללא מכונית. גם ההוצאה השנתית של החזקת רכב משפחתי ממוצע מגיעה לכ-20 אלף שקל. חלק גדול מהוצאות שימוש אלה הם המסים על הדלק והאגרות הקשורות להחזקת הרכב.
הממשלה גוזלת ממשפחה בישראל הרבה כסף על השימוש ברכב. מדובר בסכומים גבוהים שכל משפחה הייתה יכולה להקצות לטובת שיפור איכות המזון, החינוך והרווחה של ילדיה.
ואם תטענו שיש אילוצים תקציביים, ושהמדינה חייבת ליצור לה הכנסות כדי לבצע את תפקידיה - זה נכון, אבל למס מעוות ובלתי הוגן אין מקום במערכת המסים. השיקולים לקיומו של מס אינם יכולים להיות שיקולים פשטניים של הכנסות המדינה. חייבת להיות במהות המס הגינות המצדיקה אותו.
מוטב לקברניטים השואפים להוריד באמת את יוקר המחיה בישראל, להרהר ולבחון את שני המסים הפוגעניים האלה, ולהפנים את העובדה שהורדת יוקר המחיה אינו יעד העומד בפני עצמו. היעד האמיתי הוא הגדלת ההכנסה הפנויה שלנו כדי לאפשר את שדרוג רמת החיים.