עיר הבה"דים / צילום: קובי גדעון-לע"מ
אנשי-עסקים, פעילים חברתיים ואישי-ציבור בנגב העלו חשש כבד, שמא פקידי משרד האוצר מנסים, פעם נוספת, לטרפד את מעבר יחידות צה"ל לנגב. לא מדובר בחשש שווא, אלא כזה המבוסס על מידע אמין, מה גם שאין זו הפעם הראשונה שנערי האוצר פועלים בדרכים שונות ומשונות לפגוע במימושה של תוכנית לאומית כה חשובה.
תוכנית מעבר צה"ל לנגב, שיצאה לדרך באגף התכנון של צה"ל ב-2002, נועדה להחזיר שטחים יקרים במרכז הארץ למדינה, להקים בסיסים שבהם ייושמו טכנולוגיות ותשתיות מתקדמות, ליצור שינוי ארגוני ביחידות השונות; ובראש ובראשונה - להביא לפיתוח הנגב באמצעות אלפי מקומות עבודה. בסיום כל שלבי התוכנית אמורים לעבור לנגב 27,000 אנשי צבא קבע.
השלבים הראשון והשני בתוכנית כבר בוצעו - העברת בסיס התובלה של חיל האוויר (בח"א 27) לנבטים, הושלם בשנת 2010; הקמת עיר הבה"דים ליד ירוחם ("קריית ההדרכה של צה"ל בנגב" בשמה הרשמי), שנפתחה השנה עם סיום השלב הראשון באכלוסה.
כעת אנו עומדים בפני ביצוע השלב השלישי והמכריע - העתקת בסיסי המודיעין והתקשוב של צה"ל לדרום. לפי התוכנית, יוקם בסיס תקשוב גדול, בסמיכות לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שאליו יעברו בסיסי חיל התקשוב הפזורים כיום במרכז הארץ.
החלק הגדול ביותר בהיקפו וגם המורכב ביותר במהלך, הוא הקמתו של בסיס חיל המודיעין על שטח של 2,000 דונם, מהם 300 דונם בנויים, ממערב לצומת שוקת במרחב ליקית ופארק-תעשייה עומר. לבסיס זה יעברו יחידות מודיעין מגוש דן והוא יאוכלס על-ידי 10,000 חיילים וקצינים. גם כאן הבנייה תהיה בשיטת בנה-הפעל-העבר. יודגש כי בסיסי המודיעין יושבים היום על קרקעות מהיקרות במדינה, שפינוים יאפשר בניית אלפי יחידות-דיור שהמדינה משוועת להן.
כבר ב-2011 קבע מבקר המדינה בדוח, כי הפרויקט סובל מסחבת של יותר מ-4.5 שנים. מהדוח שהתייחס לתקופה עד יוני 2010, עלה, כי למרות הדיונים שנערכו, לא התקבלו הכרעות בסוגיות המרכזיות הקשורות לתקצובו ולמימונו של הפרויקט, שיאפשרו להפוך את החלטת הממשלה לתוכנית יישומית. בהחלטת הממשלה המקורית על העתקת בסיסי התקשוב והמודיעין נקבע יעד העברתם לשנת 2015. כעת השתנה תאריך היעד ל-2020-2021.
שאלת תקצוב המעבר של צה"ל דרומה עמדה בלב סכסוך בממשלה הקודמת בין שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שהודיע על עצירת המהלך, לאחר שלדבריו לא תוקצב כיאות. מאז הושגו בין ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, לשר הסכמות על העברתם של מיליארדי שקלים נוספים לטובת הנושא, ויעלון הסיר את התנגדותו.
ההחלטה קבעה אז כמה מקורות מימון לתקציבי העתק שיידרשו לפינוי צה"ל דרומה, בהם תקבולי המדינה משיווק הקרקעות של המחנות שיפונו במרכז. בנוסף, המדינה צפויה להעביר חלק מהכנסותיה של רשות-מקרקעי-ישראל משיווק קרקעות במקומות אחרים. עוד נקבע, כי החברה שתוקם לביצוע שלב זה תפעל לפריסת תשלומים מול הקבלנים המבצעים את פינוי המחנות ואת הקמת המחנות החדשים, בדחייה של עד שנה ממועדי התשלום המקוריים. לבסוף, אם כל אלה לא יספיקו למימון ההוצאות, משרד האוצר ישלים את הפער הנדרש ממקורותיו.
באוצר כנראה לא אוהבים את ההחלטה הזו, ועושים הכול מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי כדי למסמסה ולטרפדה. עד כמה שידוע לי, החשבת-הכללית טוענת, תוך שימוש בנימוקים פרוצדורליים ופורמליים שונים, האופייניים להתנהלות האוצר, כי ההוצאה בסך 18 מיליארד שקל, חייבת להירשם כהוצאה בתקציב המדינה, מה שיגדיל את הוצאות המדינה. לעומת זאת, לפי החלטת הממשלה, כדי לא להגדיל את הגירעון בתקציב, ולעמוד במגבלות ההוצאה והגירעון, סוכם כי ההוצאות יירשמו כהוצאה בספרי רשות-מקרקעי-ישראל.
איש לא מזלזל בחשיבות תפקידה ומעמדה של הביורוקרטיה הממשלתית בכלל ושל שכבת הפקידות הבכירה בפרט. כאנשי-מקצוע נטולי זיקה פוליטית יש לפקידים הבכירים תפקיד רב-חשיבות בהוצאה לפועל של החלטות הקברניטים, בהעלאת חלופות למימוש תוכניות ממשלתיות ובדאגה לתיאום, לבקרה ולפיקוח על יישומן. לאגפי התקציבים והחשב-הכללי באוצר גם נודע תפקיד חשוב בשמירת הקופה הציבורית לבל תיקלע לגירעונות כבדים. אך אי אפשר להתעלם מכך שלאורך שנים נטו פקידי האוצר להתנגד לתוכניות חזון גדולות, שבסופו של דבר הניבו רווחים כלכליים-חברתיים עצומים למדינה.
"שומרי-הסף" נכשלו
שר האוצר לשעבר, אברהם-בייגה שוחט, התייחס לתלאות שעבר עם הפקידות הבכירה במשרדו עד שזו נאותה לאשר את התוכנית להקמת מתקני התפלה בישראל. במשך שנים שמו נערי האוצר מקלות בגלגלי התוכנית, משום שלא ראו בה יתרון כלכלי, או משום שלא רצו להמשיך לסבסד מים לחקלאים. בסופו של דבר, נאלץ שוחט "לדפוק על השולחן" וכפה את ההחלטה על הפקידות - החלטה רבת-חשיבות למשק המים. שערו רק מה היה קורה למשק המים, למאגרים התת-קרקעיים ולכנרת, ללא ההתפלה.
זוהי הוכחה נוספת לראייתם הצרה של פקידי האוצר. זה קרה במקרים נוספים שבהם פרויקטים לאומיים בעלי חשיבות אסטרטגית למדינה הונחו על השולחן. הפקידים - שרואים בעצמם את "שומרי-הסף" הממלכתיים מול הפוליטיקאים חסרי האחריות - נכשלו דווקא בממד החשוב של המדינאות: היכולת להתוות תוכניות-על מחוללות שינוי, חרף אי-הוודאות בסביבה התפעולית. הם לא יכלו ולא יכולים לראות במרחק של שנים קדימה, ובוחנים כל פרויקט דרך החור שבגרוש.
מעבר בסיסי צה"ל לנגב מביא עימו בשורה, הזדמנות ותנופה לנגב בהיקף ללא תקדים. לצד העברת הבסיסים והפעלתם המבצעית לצורכי צה"ל, האתגר הלאומי הוא למנף את מעבר צה"ל למקסימום השפעה כלכלית וחברתית, באופן שיהפוך את הנגב מפריפריה למרכז.
ההערכה היא שכתוצאה מפרויקט העברת מחנות צה"ל יושקעו בעשור הקרוב יותר מ-48 מיליארד שקל בתחומי תשתיות מגוונים בנגב. מדובר בכבישים, רכבות, פארקי-תעשייה ועוד. מעבר צה"ל לנגב אף צפוי להגדיל בתוך עשור את הפעילות הכלכלית בנגב בכ-1.5 מיליארד שקל בשנה. ההנחה היא, כי כתוצאה מהפעולות של התנופה הכלכלית שתתפתח בעשור הראשון, פוטנציאל הגידול בעשור השני יכול להגיע עד ל-2.3 מיליארד שקל.
על האוצר להבין, כי סוגיות חברתיות רבות, כמו תעסוקה, פיזור אוכלוסייה, התיישבות, פיתוח אזורי ועוד, אי אפשר למדוד רק במדדים כלכליים קונבנציונליים.
בשנים האחרונות התפתחה תיאוריה ניהולית שלפיה על הממשלה לאמץ תהליכי התנהלות שמאפיינים את השוק הפרטי (כשם שעל השוק לאמץ יסודות התנהלות השאובים מהמגזר הממשלתי). טוב תעשה הפקידות הממשלתית אם תאמץ כללי התנהלות שהפכו את ההיי-טק הישראלי לסיפור הצלחה עולמי.
הכותבת היא מ"מ ראש מועצת עומר, וחברת הנהלת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב