על רשות ואדישות
בכל הקשור לרשות השידור, זה לא נגמר עד שזה נגמר. בשנה שעברה קרה דבר נדיר, על גבול הנס, בפוליטיקה המקומית: הוקמה ועדה, והמלצותיה יושמו. לא רק זה, אלא שהמלצות ועדת לנדס שמונתה על-ידי שר התקשורת הקודם גלעד ארדן, התהוו לכדי חוק של ממש. חוק מקיף, יסודי, שדנו ולשו בו ביעילות ובמהירות בתוך חודשים ספורים, עד שעבר ברוב דחוק.
אלא שכל זה היה טוב מדי כדי להתקיים במציאות הישראלית, והנה הממשלה - שבראשה עומד אותו אדם שעמד בראש הממשלה שהעבירה את החוק ההוא - מבקשת לשנותו.
גם הפעם זה היה במהירות. תיקוני החוק הונחו על-ידי השר אופיר אקוניס, עברו בזריזות בממשלה ובקריאה טרומית, והנה גם הומצאה ועדה מיוחדת בראשות צחי הנגבי, שאמורה להעבירו בחטף.
רואי השחורות כבר ניבאו עד כמה זריזים יהיו דיוניה של ועדת הנגבי, ועד כמה תוצאותיהם ברורים מראש. הלוא השרשור הזה - ראשיתו בנתניהו שמינה את עצמו לממונה על רשות השידור, עבור באקוניס שהצהיר כבר בכנסת הקודם על התנגדותו לחוק שיפתח רשות חדשה, וכלה בהנגבי שנבחר על-ידי נתניהו לנהל את הדיונים במקום ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני - רושם כתובת גדולה ובהירה על הקיר: הפוליטיקאים לעולם, אבל לעולם, לא יניחו לרשות השידור.
הם אינם מתעניינים בעובדים ולא בשידור חופשי וציבורי. כל מה שהם רוצים זה לא להרפות את הלפיתה ארוכת-השנים והחונקת בגרונו של גוף שידור גדול ועוצמתי. לפיתה שהצלקות שהיא השאירה כה עמוקות, עד שהן כמעט לא ניתנות לאיחוי. והנה החוק שארדן העביר מתחת לרדאר יחד עם שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שחרר את רשות השידור לנשום בכוחות עצמה.
עבודה אבודה
קל מאוד לבטל בהינף-יד את המתרחש ברשות השידור. הציבור מאס בערוץ 1 כבר לפני שנים ארוכות ולבטח מאס בתשלום האגרה, וגם עד שקול ישראל לא ייעדר מאוזניו, הוא לא יחוש בחיסרונו האמיתי. אלא שמה שקורה ברשות השידור נוגע לכל ישראלי באשר הוא, משני היבטים עיקריים.
הסיבה הראשונה היא משום שרשות השידור היא דוגמה חלשה, קלה לניצול ופגיעה, למציאות התקשורתית הישראלית כולה. אין היום בישראל חופש עיתונאי מלא. זאת עובדה. אנחנו אולי דמוקרטיה, ואולי משוחררת ופתוחה ממדינות רבות בעולם, אך תמיד יהיה מי שידרוך על צינור החמצן של המשדרים - בין אם הוא גורם ממשלתי, ובין אם הוא גורם כלכלי או אידיאולוגי. וגם אם החופש נראה כאינסופי, זהו מקסם-שווא, והוא למעשה עטוף בקירות זכוכית נוקשים ובלתי שבירים.
ההתנהלות כלפי רשות השידור היא חלק ממגמת אובדן הבושה של יחסו של נתניהו, שר התקשורת, כלפי נתיניו. אחרי שנים של דה-לגיטימציה נגד כלי התקשורת במדינה, הקרקע מספיק פורייה כדי לחרוש אותה ברעש עז ולא במחשכים, דרך הוראות שקטות וקריצות.
הדבר היחיד שהיה משמח את נתניהו היה לו אנשי התקשורת היו מגיבים לבואו למשרד באותו עוצמה שבה אנשי התרבות קיבלו את מירי רגב במשרדה. לא היה דבר שמעלה את מניותיו יותר בעיני הציבור. אל מאבקם של עיתונאי רשות השידור צריכים להצטרף כל העיתונאים במדינה הזו, שמשלח-ידם יקר להם.
יש סיבה נוספת בגינה כל אזרח ישראלי צריך להיות מוטרד מהמשבר ברשות השידור, והיא לא השידור הציבורי. נכון, שידור ששייך לציבור בתוך כל המסחריות זה חשוב וטוב, אך אפשר לחיות בלעדיו. אלא שחשוב שכל אחד מאיתנו יסתכל על האופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לעובדיה. בזמן שנתניהו מתלבט באיזה תנוחה יהיה לו נוח יותר להחזיק בכלי התקשורת, למעלה מ-1,200 עובדים של השירות הציבורי חרדים לאופן שבו יפרנסו מחר את משפחתם.
אנשים מוכשרים ומקצועיים, שנתנו את מיטב שנותיהם למקום עבודתם, יודעים שהם הולכים להיות מושלכים לרחוב, אבל לא יודעים בדיוק מתי, איך ובאיזו עוצמת חבטה. המנהלים שהורידו אותם שאולה, נטשו אותם, האוצר משמיץ אותם, ואפילו ההסתדרות לא תולה בהם הרבה תקוות, כי היא יודעת שלבו של הציבור ערל לכאבם, שכן הם אינם חשובים כמו עובדי הרכבת או הנמלים.
אין היום ברשות השידור, גוף שהיה פעם יוצר ופורה, דבר מלבד ייאוש וכאב. המדינה שברה את עובדיה שלה באדישות. וזה לקח חשוב מאוד לכל שוק העבודה בישראל.
