אישה סינית עושה סלפי עם דגל של הטבעות האולימפיות / צלם: רויטרס
אתה יודע שיש לך בעיות תדמית ויחסי ציבור כאשר כל כך הרבה אנשים שואלים את אותה השאלה, עם אותן גבות מורמות ומבט מיואש בעיניים. "אפילו לא ידעתי שהגיעה העת להכריז על העיר הזוכה במשחקי החורף, ופתאום אני שומע שהעניקו את האירוח לבייג'ין", אמר לי קולגה מלונדון. ביום שני בשבוע שעבר ישבתי לשתות עם חבר בהונג-קונג שטען: "זה כאילו 'החביאו' את ההכרזה על בייג'ין, כי זה גורם לוועד האולימפי הבינלאומי להיראות מגוחך". ביום חמישי, בטוקיו - לקוחה שלי שאלה, ברצינות גמורה - האם לא מדובר על טעות כלשהי. "זה ממש מערער את הלגיטימציה של הוועד האולימפי, וגורם לתהייה האם הוא לא יעבור בקרוב ניעור וארגון מחדש בסגנון שפיפ"א עוברת", לדבריה.
במהלך כל השנה האחרונה אני שומע על הערים והמדינות שיצאו מהמירוץ לארח את אולימפיאדת החורף 2022, אך בכל זאת טיפה הופתעתי מהודעת הוועד האולימפי, שלא רק שהעניק את המשחקים לעיר שאינה ידועה באהבתה להוקי קרח, קרלינג וסקי במדרון - אלא גם הבטיח למעשה כי אסיה תארח שלושה משחקים אולימפיים רצופים. אפילו אם אולימפיאדת 2022 הייתה מוענקת לאלמטי הקזחית - אז טכנית עדיין היה מדובר על עוד אולימפיאדה באסיה; אבל לפחות זו הייתה יכולה להיות טריטוריה חדשה בשביל הספורטאים, חברי המשלחות והעסקנים (למרות ששתי המדינות חשודות באותה מידה בהפרות של נושא בסיסי כמו זכויות אדם).
בהתחשב במוניטין המקולקל של הוועד האולימפי ובאובדן הכללי של אמון הציבור בו, לנשיא הארגון יש עכשיו הזדמנות מיוחדת: הוא יכול להודות כי הוועדה שבחרה בבייג'ין עשתה טעות, ושבעתיד היא תתמקד בהענקת המשחקים לאו דווקא לערים ספציפיות - אלא לאיזורים הגיאוגרפיים והמתקנים הראויים לכך.
ברור שזה הרבה יותר קל לוגיסטית להרים אולימפיאדה כשיש לך את אחד משדות התעופה הגדולים בעולם ועשרות אלפי חדרי מלון לארח בהם את כל מי שצריך. לפחות על הנייר, זה נשמע הגיוני לתת אירוע בסדר גודל כזה לעיר שיש בה הרבה אולמות שיכולים לארח משחקי הוקי, למשל, והרבה אולמות שיכולים לארח את הקוקטיילים הנוצצים של הספונסרים הבינלאומיים. אבל אם האלמנט המגדיר של כל האירוע הזה הוא עונת שנה טבעית שנקראת "חורף", אבל אין שום דבר טבעי במקום בו האירוע הזה נערך - אז קיים צורך דחוף מאוד להעריך מחדש את כל המהות של הרוח האולימפית.
למיטב ידיעתי, הוועד האולימפי שומר בקנאות על לוגו הטבעות הצבעוניות האייקוני שלו, המותג שלו. ואם לוועד כל כך חשוב מהמותג - הוא אולי ירצה לתת קצת יותר דגש למשמעות של אירוח אולימפיאדת חורף. וזאת לא אמורה להיות משימה יותר מדי מורכבת, בהתחשב בעובדה שהיו הרבה משחקים מוצלחים מבחינת כמויות האוהדים שהגיעו אליהם וצופי הטלוויזיה בעולם: יש לאירוע הזה פופולריות בלתי מבוטלת.
לסולט לייק סיטי וקלגרי היו הרים מושלגים סמוכים אליהן, אבל גם הן כבר הרגישו מעט יותר מדי אורבניות על מנת לייצר את ה"תחושה" של המותג האולימפי החורפי. שלא לדבר על טורינו או ונקובר, ואני אפילו לא מתכוון להזכיר את שם העיר האחרונה שאירחה את המשחקים בחורף שעבר.
אם אני מנסה להיזכר במשחקים ש"תפסו" את הרוח האולימפית והרגישו חלק ממנה, התמונה של לייק פלאסיד (ארה"ב, 1980) עולה לראש. גם העיירה הטירולית הקטנה אינסברוק (אוסטריה) עבדה נהדר ב-1976. במונחים יותר מודרניים - יש את לילהאמר הנורבגית ב-1994, שזכורה בין היתר בשל כל דגלי נורבגיה שהתנפנפו על-ידי האוהדים כמחווה למשלחת הספורטאים המארחת.
את משחקי החורף האולימפיים צריכים לארח, בעיניי - אנשים שגדלו על משחקי הוקי באוויר הפתוח בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות, שיודעים איך להכין שוקולד חם טעים לילדים ולכמה רום זקוקים המבוגרים, כאלו שמרגישים שאירוח חורפי אמיתי מגדיר את העיירה שלהם (ולא העיר).
כשרק אלמטי ובייג'ין נותרו במירוץ - נשיא ה-IOC, תומאס באך, היה צריך לבצע צעד אמיץ, לערבב את החוקים הקיימים ולהזמין כמה מועמדות יותר לגיטימיות להיכנס אל תוך התהליך. אבל זה לא קרה, ושוב הטבעות הללו שמתנפנפות מעל לוזאן נראו מוכתמות ביותר.
* הכותב הוא העורך הראשי של המגזין הבינלאומי "מונקול"