המדינה הסירה אחריות
לפני כמה עשרות שנים, כאשר שבועון "העולם הזה" היה חומר הקריאה החתרני היחיד, אם רצה אדם להתלונן על העיוותים והפגמים בחיי החברה והכלכלה, הוא היה מדבר על "השיטה". לא היה צריך הרבה הסברים כדי לדעת למה הוא מתכוון: "השיטה" התייחסה להתערבות של המנגנון הפוליטי, כלומר מפא"י או מפלגת העבודה, לטובת ארגונים או אנשים שהיו קרובים לליבה.
חלפו להן השנים, ובמקום "השיטה" יש לנו היום את "יוקר המחיה" ואת "קשרי הון-שלטון". בישראל של היום אין עובדים, ואין אזרחים. אין אנשים שנאלצים לעבוד בתנאים פוגעניים, ואין בעיות של אכיפה של חוקי עבודה. בישראל של היום כולנו "צרכנים", והבעיות שלנו אינן של שכר נמוך, או של חוסר ביטחון תעסוקתי, אלא של עמלת הבנק ומחיר הקפה, ומעל לכול מחיר הגז.
הבעיה היא, שכאשר מקיימים דיון ציבור על יסוד הנחות אלה, נשפכות הרבה מילים על דברים שהם אולי חשובים, אבל מעט מאוד מדובר בסוגיות המהות. אפשר בעניין זה להסתפק בדיון על עמלות הביטוח והפנסיה, כדי להדגים לאן מובילים את הדיון הציבורי. עמלות סוכן, דמי-ניהול וטיפול בחיסכון העובדים, הם נושאים חשובים מאוד, ואכן כדאי להיאבק כדי ליצור תחרות ולשמור על רמה סבירה והוגנת של עמלות, ולהנהיג שקיפות בגבייתן.
אלא שבעיית העובדים אינה רק העמלה שהם משלמים. הבעיה המהותית, האמיתית היא העובדה שהמדינה הסירה מעליה אחריות לגורל אזרחיה, והעבירה אל העובד הבודד את כל האחריות לעתידו לאחר הפרישה.
הבעיה היא, שבכל משק, גם במסגרות כאלה שמתקיימת בהן תחרות עזה, יש בעיות עצומות של מידע, ולא ניתן לפתור אותן בשום דרך. במציאות, אין לעובד כל אפשרות להשפיע על גורל הפנסיה שלו, כאשר היא מבוססת על חיסכון. הכסף מנוהל רחוק ממנו, אין לו ידע על מי עושה מה, היכן הוא מושקע, ומה צפוי לו. גם אם יידע מה הם העמלה ודמי-הניהול, אין לו כל שליטה על הנעשה בחסכונותיו.
הסוגיה המהותית, האמיתית, זו שעליה צריכים לדבר כל הזמן, היא שלעובדים הצעירים בישראל פשוט לא תהיה פנסיה לאחר פרישתם בדרך שבה המערכת בנויה היום. מה שהיה צריך לתת להם, ובדין, היה זכות לחיים הוגנים לאחר הפרישה. זה דורש הכרה מצד המחוקק כי עובד זכאי לרכוש לעצמו זכות לפנסיה במשך שנות עבודתו, ולא לבסס את כל הפנסיה על היקף החיסכון ואופן ניהולו.
מה שהיה צריך לעמוד לדיון בישראל, כל הזמן, היא מה תהיה רשת הביטחון שעובד יכול לצפות לה, אם במהלך שנות עבודתו הוא נתון לחוסר ביטחון תעסוקתי. כמה הוא יכול לסמוך על מנגנון הביטוח הלאומי שיבוא לעזרתו עם קצבאות זיקנה, אם משרד האוצר דואג באופן שיטתי לרוקן את הרזרבה של המוסד. מה שהיה צריך לעלות לדיון מהותי הוא - כיצד ניתן להבטיח חיים של כבוד ורמת-חיים מתאימה לאנשים בעלי שכר נמוך, אשר יהפכו להיות "קשישים עניים" שיידונו לטיפול של כל מיני עמותות צדקה.
על-פי נתוני ה-OECD, שכר-המינימום במשק מהווה כמעט 60% מהשכר החציוני, מהגבוהים בין מדינות הארגון. העניין הוא, לא ששכר-המינימום גבוה, אלא שהחציון נמוך מאוד. הבעיה של העובד בישראל אינה שה"מחיה יקרה", אלא שהשכר נמוך. כמה תסייע התחרות בעמלות פנסיוניות או במחירי הגז לאדם שמשתכר 4,500 שקל לחודש? בשוליים זה יעזור, אין ספק. הוא יכול לחסוך סכומים משמעותיים ביחס לשכר הזעום. אלא ששום תחרות לא תסייע לעובדים אשר נופלים קורבן לשוק עבודה שבו אין ביטחון תעסוקתי ושרמות השכר בו לא מאפשרות לו לחיות מעל קו ההישרדות הכלכלית.
כדאי להציג את התמונה שמאחורי נתוני השכר הנמוך. בהשוואה למצב ב-OECD, העובדים בישראל עובדים שעות רבות יותר, עם פריון נמוך ב-18% מהממוצע של מדינות החברות בארגון, אך השכר לשעה בישראל שווה-ערך ל-39.1% מהתוצר לשעת עבודה, נמוך ב-20% מהממוצע.
במילים אחרות, ל"הון" אין כל עניין בשינוי מהותי של יחסי הכוחות במקומות העבודה, ולכן אין לאיש היום אינטרס ותמריץ לשנות הדינמיקה של פריון ושכר במשק הישראלי, בוודאי לא למעסיקים. בתנאים אלה, של מעגל-קסמים של שכר נמוך ופריון נמוך, שום עמלה פנסיונית לא תסייע לעתיד השכירים במשק הישראלי.
