קריירה / צילום: שאטרסטוק
תשכחו מלהיות בלתי-נראים או לעוף: כוח העל שכולנו רוצים הוא היכולת לעשות כמה דברים בבת אחת. שלא כמו כוחות-על אחרים, יכולת ה-multitask, רב-משימתיות, נחשבת כיום בעיני רבים לדרישה בסיסית במקומות עבודה.
לכמה מאיתנו יש מחשבים מרובי מסכים, שמאפשרים לצייץ בטוויטר אגב מסחר בקיבות חזירים או ברכז מיץ תפוזים. אחרים יכולים לקרוא בקינדל, להתעסק בסמארטפון ולהציץ בטלוויזיה עם שתי שורות פס החדשות הרץ בתחתית המסך. כולנו חשים בנוח לשגר אי-מייל לחבר ולהציע לו לצאת לקפה, כי אנחנו יודעים שהמייל הזה ייקרא בתוך כמה דקות.
זה האופן שבו פועל העולם המודרני. רב-משימתיות היא כמו היכולת לקרוא או לעשות חשבון, כלומר מיומנות בסיסית שנתפסת כמובנת מאליה. לעשות רק דבר אחד זה להיות לוזר. זוכרים מה אמר לינדון ג'ונסון על ג'רלד פורד בשעתו? "הוא לא יכול לתקוע נאד וללעוס מסטיק בבת אחת".
עלייתה של הרב-משימתיות מלובה כמובן על-ידי הטכנולוגיה, וגם על-ידי שינויים חברתיים. בעלים ונשים כבר אינם מתמחים רק בהבאת פרנסה ובאחזקת הבית. כל אחד מהם חייב לעשות את שניהם. עבודה ושעשועים מתמזגים זה בזה. חבריכם יכולים להשיג אתכם באי-מייל שלכם בעשר בבוקר, והבוס שלכם יכול להשיג אתכם בטלפון הנייד בעשר בלילה. אתם יכולים לעשות את הקנייה השבועית שלכם מאחורי הדסק במשרד, או לטפל בבעיה בעבודה בתור לקופה במרכול.
במובנים רבים אלה חדשות טובות - כמה נהדר לעשות דברים במה שהיה בעבר זמן מבוזבז! כמה נחמד שיש מגוון כזה! כבר איננו מוגבלים לעבודה מונוטונית שחוזרת על עצמה עד שאנחנו יוצאים מדעתנו.
ובכל זאת אנחנו מתחילים להבין שהיתרונות של חיים רב-משימתיים באים יחד עם חסרונות. אנחנו נדהמים לעתים מכמות המטלות שאנחנו יכולים לעשות בו זמנית, ומההרגשה שאנחנו נגישים למישהו כזה או אחר רוב היממה.
ואנחנו מתלוננים על התיאבון הלא-בריא של ילדינו לעשות הכול בבת אחת, לעבור במהירות על שיעורי הבית תוך פטפוט בוואטצאפ, האזנה למוזיקה וצפייה ב"משחקי הכס". לפי מחקר עדכני של סברינה פבילוניה מלשכת הסטטיסטיקה במשרד העבודה האמריקאי, ביותר ממחצית הזמן שתלמידי תיכון מקדישים לשיעורי הבית, הם גם מאזינים למוזיקה, צופים בטלוויזיה או עושים עוד דברים. האם הם באמת יכולים לטפל בכל הדברים הללו בו-זמנית? הם חושבים שכן, למרות שכמה מחקרים הגיעו למסקנה הפוכה.
וכך התחיל גל נגדי לרב-משימתיות, סוג של עזרה עצמית כביכול. הקמפיין לטובת חד-משימתיות הושק באתר האינטרנט Kickstarter בדצמבר 2014. תמורת 499 דולר - הרבה יותר מלפטופ רב-משימתי רגיל - מחשב שנקרא Hemingwrite הבטיח מקלדת נאה, מסך כתיבה וגיבוי ענן אוטומטי. הבעיה היחידה היא שאי אפשר לשגר דוא"לים, לא לגלוש ליוטיוב ולא לקרוא חדשות. כל מה שאפשר לעשות הוא להקליד. הקמפיין הזה גייס יותר מ-350,000 דולר.
ה-Hemingwrite (שמותג מחדש בינתיים ל-Freewrite) משקף תגובה פופולרית לבעיית הרב-משימתיות: התנזרות מתענוגות. תוכנות כמו Freedom ו- Self-Control יכולות כעת לחסום את הדפדפן שלכם לתקופה מוגדרת מראש של זמן. פלטפורמת הבלוגים הפופולרית WordPress מציעה "כתיבה חופשייה מהסחת דעת". וילה סטפני, מלון בבאדן באדן, מציע את מה שהוא מגדיר "לוקסוס אולטימטיבי": מתג מוכסף קטן לצד המיטה שמפעיל חוסם קליטה אלחוטית ומבטל את כל פיתויי האינטרנט.
בקיצור: קווי המערכה הוגדרו. בצד אחד נמצאת תרבות העבודה המודרנית, שמחייבת שרובנו נהיה נגישים בכל רגע. בצד השני מצויים הסירובניקים שטוענים שהרב-משימתיים משלים את עצמם, והתמקדות בכל משימה בנפרד היא חיונית. מי מהם צודק?
העלות הקוגניטיבית
יש שפע ראיות לכך שאנחנו צריכים להתרכז בכל מטלה בפני עצמה. ניקח, למשל, מחקר של דיוויד סטרייר, פסיכולוג באוניברסיטת יוטה. ב-2006, סטרייר ועמיתיו השתמשו בהדמיית נהיגה במהירות גבוהה כדי להשוות בין ביצועי נהגים שפטפטו בטלפון הנייד לביצועי נהגים ששתו אלכוהול עד לקצה הרמה החוקית בארה"ב של אלכוהול בדם. הנהגים שפטפטו בטלפון לא אימצו את הסגנון האגרסיבי והלוקח סיכונים של נהגים שיכורים, אך הם היו מסוכנים מבחינות אחרות. הם הגיבו באיחור ניכר לאירועים מחוץ למכונית, ולא הבחינו בהרבה איתותים ויזואליים סביבם. המסקנה המפורסמת של סטרייר הייתה: נהיגה אגב שיחה בנייד מסוכנת כמו נהיגה בשכרות.
פחות מפורסם היה הממצא שלא היה הבדל בין החזקת הנייד ביד לבין שימוש בדיבורית. הבעיה עם שיחה אגב נהיגה אינה מחסור בידיים, אלא מחסור ברוחב פס מנטלי.
אבל הממצא הזה לא הותיר רושם רב על דעת הקהל או על החוק. בבריטניה, לדוגמה, זו עבירה להחזיק טלפון בעת נהיגה, אבל שימוש בדיבורית חוקי לחלוטין. כולנו שמחים להודות שיש לנו שתי ידיים, אך מסרבים להכיר בכך שיש לנו רק ראש אחד.
מחקר אחר של סטרייר, דיוויד סנבונמאצו ואחרים מגיע למסקנה שאנחנו גם שופטים גרועים של יכולות הרב-משימתיות שלנו. הנבדקים שדיווחו על רב-משימתיות גבוהה היו גם אלו שהשיגו ביצועים גרועים של המטלות שלהם. הם הפריזו באופן שיטתי בהערכת יכולתם לעשות הרבה דברים בבת אחת, והפגינו שליטה גרועה בדחפים שלהם. במילים אחרות, אם אתם רוצים להיות רב-משימתיים, זה סימן טוב לכך שאסור לכם להיות רב-משימתיים.
לא תמיד אנחנו מבינים מיד עד כמה רב-משימתיות פוגעת בנו. הפעם הראשונה שהשתמשתי בטוויטר כדי להשמיע קול על אירוע ציבורי הייתה בעימות בין מועמדים לראשות הממשלה ב-2010. תחושת הבאזז הייתה כיפית: יכולתי לצפות במועמדים מתווכחים ובתגובות בטוויטר בו-זמנית, להקליד את 140 התווים שלי ולראות שיש מי שקורא אותם. הרגשתי מעורב לגמרי בכל מה שקורה, אבל בסוף העימות הבנתי להפתעתי שאני לא זוכר מילה ממה שאמרו גורדון בראון, דיוויד קמרון וניק קלג.
מחקר שנערך ב-UCLA ב-2006 אישר שהחוויה שלי לא הייתה ייחודית. שלושה פסיכולוגים, קארין פורדה, ברברה נולטון וראסל פודרק, גייסו סטודנטים להסתכל על סדרת קלפים עם סמלים עליהם, ולצפות את הבא בסדרה לפי דפוסים שהם איתרו. כמה ממטלות החיזוי הללו נעשו בסביבה רב-משימתית, שבה הסטודנטים היו צריכים להאזין לצלילים נמוכים וגבוהים, ולספור את הגבוהים. לכאורה חיזוי קלפים וספירה של צלילים נשמעים כמו יותר מדי לסטודנטים. במציאות, הם הצליחו לזהות דפוסים באותה מידה עם הצלילים ובלעדיהם.
אבל היה כאן מלכוד: כשהחוקרים המשיכו בשאלות מופשטות יותר על הדפוסים של הקלפים, העלות הקוגניטיבית של הרב-משימתיות הייתה ברורה. הסטודנטים התקשו להשיב לשאלות על החיזויים שלהם בסביבה הרב-משימתית. באותו רגע הם להטטו בהצלחה בין שתי המשימות, אבל לא למדו משהו שהם יכלו ליישם בהקשר אחר.
זוהי תגלית מטרידה. כשאנחנו משגרים דוא"ל בעיצומה של ישיבה מייגעת, אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו קולטים את מה שנאמר. סטודנט/תלמיד יכול להיות משוכנע שצפייה בכדורגל או Snapchat לא מונעים ממנו להבין את ההערות שרשם המרצה/מורה לעבודה שלו. אבל הממצאים של UCLA מראים שתחושת ההבנה הזו היא אשליה, ושמאוחר יותר נמצא את עצמנו לא מסוגלים לזכור הרבה, או ליישם את הידע שלנו בצורה גמישה. לכן, רב-משימתיות הופכת אותנו לשכחנים - כמו שיכורים.
איך זה התחיל?
אולי אנחנו לא צריכים לחשוש כה הרבה. זמן רב לפני שהרב-משימתיות הפכה לנפוצה כל כך, הייתה לה היסטוריה ארוכה ומכובדת.
ב-1958, פסיכולוגית צעירה בשם ברניס אידוסון (Eiduson) השיקה פרויקט מחקר לטווח ארוך - כה ארוך, שהיא הלכה לעולמה בטרם הוא הסתיים. אידוסון חקרה את שיטות העבודה של 40 מדענים, כולם גברים. היא ראיינה אותם מעת לעת לאורך 20 שנה, והעבירה להם כמה מבחנים פסיכולוגיים. כמה מאותם מדענים סבלו מדעיכת קריירה, ואילו אחרים הצליחו בגדול. ארבעה מהם זכו בפרסי נובל ועוד שניים היו מועמדים רציניים לפרס. כמה אחרים הצטרפו לאקדמיה הלאומית למדעים.
אחרי מותה של אידוסון, כמה מעמיתיה פרסמו ניתוח של עבודתה. העמיתים הללו, רוברט רוט-ברנסטין, מורין ברנסטין והלן גרנייה, רצו להבין מה קובע אם למדען תהיה קריירה ארוכה ופוריה, שילוב של גאונות ואריכות ימים.
לא היה כל רמז בראיונות או במבחנים הפסיכולוגיים, אך מבט על הפרסומים המוקדמים של המדענים - מאה מאמריהם הראשונים - חשף דפוס: המדענים המצליחים שינו כל העת את המיקוד של המחקר שלהם.
במאה מאמריהם הראשונים, המדענים הפוריים ביותר כיסו חמישה תחומי מחקר שונים, ועברו מתחום אחד לשני בממוצע של 43 פעמים. הם פרסמו את המאמרים, שינו את הנושא, פרסמו שוב, ושינו שוב את הנושא. מאחר שרוב המחקר המדעי דורש זמן ממושך, הנושאים היו כנראה חופפים. סוד הקריירה המדעית הממושכת והפורייה מאוד הוא רב-משימתיות.
צ'רלס דרווין פרח על מעברים מנושא לנושא. הוא החל את המחברת הראשונה שלו על "טרנס-מוטציה של מינים" עשרים שנה לפני ש"מוצא המינים" פורסם. המחברת שלו "שרטוט ביוגרפי של תינוק" התבססה על הערות שהוא כתב לעצמו אחרי הולדת בנו וויליאם. וויליאם היה בן 37 כשהחוברת הזו התפרסמה. דרווין הקדיש כמעט 20 שנה למחקר צמחים מטפסים, ופרסם ספר מלומד על תולעי אדמה ב-1881, לפני מותו. הוא עבד עליו 44 שנים. כאשר שני פסיכולוגים, הווארד גרובר ושרה דיוויס, חקרו את דרווין ועוד אמנים ומדענים ידועי שם, הם הסיקו שתחומי עניין חופפים כאלו היו מכנה משותף לכולם.
צוות אחר של פסיכולוגים בראשות מיהאלי צ'ישנטמיהאלי, ראיין כמעט 100 אנשים יצירתיים במיוחד, מפסנתרן הג'ז אוסקר פיטרסון עד המדען-סופר סטיבן ג'יי גולד והפיזיקאי שזכה פעמיים בפרס נובל, ג'ון ברדין. צ'ישנטמיהאלי מפורסם כמפתח הרעיון של "זרימה", המצב שבו אנחנו כה שקועים באתגר, שאנחנו מאבדים תחושת זמן ודוחים את כל הסחות הדעת, אבל כל אחד מהמרואיינים שלו עסק בכמה פרויקטים בו זמנית.
רק התמכרות לאינטרנט?
אם המונח "רב-משימתיות" יכול להתייחס גם לדרווין וגם לנער בן עשרה עם התמכרות לאינסטגרם, יש כנראה תועלת מסוימת בהגדרת המונח הזה. יש לפחות ארבעה דברים שונים שאליהם אנחנו יכולים להתכוון כשאנחנו מדברים על מולטי-טאסקינג. אחד מהם הוא רב-משימתיות בסיסית: לטפוח לעצמך על הראש כשאתה משפשף את הבטן. לנגן בפסנתר ולשיר. לתקוע נאד כשאתה לועס מסטיק. רב-משימתיות כזו מחייבת שלפחות משימה אחת תהיה כה מתורגלת, שהיא נעשית ללא מחשבה.
מובן שני הוא האתגר של להכין לבוס שלכם מצגת אגב מענה לשיחות טלפון לבוס, ובדיקה של הדוא"ל למקרה שהוא ירצה אתכם. זו לא אותה רב-משימתיות. מונח מדויק יותר יהיה מעבר בין משימות, טאסק סוויצ'ינג, מפני שתשומת ליבנו נודדת בין המצגת, הטלפונים והמייל. הרבה ממה שאנחנו מכנים רב-משימתיות הוא למעשה מעבר מהיר בין משימות.
מעבר כזה מבלבלים לעתים קרובות עם המובן השלישי, השונה מאוד - ההנאה רדופת האשמה של גלישה בלתי פוסקת לרכילות סלבריטאים ועדכוני מדיה חברתית. יש הבדל בין אדם שקורא חצי עמוד של מאמר במגזין, כותב לעצמו כמה הערות למחקר עתידי אפשרי, וחוזר לקרוא את המאמר - לבין אדם שמתחיל בקריאת חצי עמוד של מאמר לפני שהוא עובר להקליק על תמונות של בנות בביקיני כל הבוקר. "מה שלעתים קרובות אנחנו מכנים רב-משימתיות הוא למעשה התמכרות לאינטרנט", אומרת שלי קרסון, פסיכולוגית וכותבת הספר "המוח היצירתי שלכם". "זוהי פעולה כפייתית, לא רב-משימתיות אמיתית".
המובן הרביעי והאחרון אינו דרך לעשות דברים, אלא פשוט המצב שבו צריך לעשות הרבה דברים. צריך לקחת את המכונית לטיפול תקופתי. צריך ללכת לרופא שיניים. המטפלת לא יכולה לאסוף את הילדים מבית הספר היום. יש ישיבת מכירות לקראת מחר, וטופס המס שלכם אמור להישלח בשבוע הבא. יש כה הרבה דברים לעשות, כה הרבה אחריות. אבל החובה הזו אינה רב-משימתיות. היא פשוט החיים. והמטלות הרבות אינן בהכרח חסם בפני פעולה - כפי שברניס אידוסון גילתה כשהיא עקבה אחרי המדענים בדרכם לפרסי נובל.
המלחמה על המיקוד
ארבע הפרקטיקות הללו - רב-משימתיות פשוטה, מעבר בין משימות, הסחות דעת וניהול מטלות שונות - כולן עונות להגדרה של "רב-משימתיות". המכשירים המרושתים שאנחנו משתמשים בהם נוטים לטשטש את ההבחנה, מפני שהם משמשים אותנו בו זמנית לעבור ממשימה אחת לשנייה, ומציעים גם הסחות דעת לא מוגבלות. ארבעת המובנים קשורים ביניהם גם בדרכים נוספות. הנוהג היצירתי מאוד של טיפול בכמה פרויקטים מזמין את ההרגל הפחות יצירתי של מעבר מהיר ממשימה למשימה.
כדי להבין למה, נזכיר סיפור שפסיכולוגים אוהבים לספר על מסעדה ליד אוניברסיטת ברלין בשנות ה-20. כאשר קבוצה גדולה של אקדמאים "נחתה" על המסעדה, המלצר עמד והנהן בראשו בכל פעם שמנה חדשה נוספה להזמנה המסובכת שלהם. הוא לא כתב דבר, וכשהוא חזר עם האוכל, הזיכרון שלו היה פנומנלי. הוא לא טעה בכלום. האקדמאים עזבו, כשהם מחליפים חוויות על המלצר הגאוני, אבל כאשר אחד מהם חזר למסעדה לקחת משהו שהוא שכח, המלצר לא זכר אותו. איך יכול היה המלצר להפוך לפתע לכה מפוזר? "פשוט מאוד", הוא השיב. "כשההזמנה מולאה, שכחתי אותה".
אחת מאותם אקדמאים הייתה פסיכולוגית בשם בלומה צייגרניק. היא הוכיחה שלאנשים יש זיכרון טוב יותר של מטלות שטרם בוצעו. התופעה הזו ונקראת "אפקט צייגרניק": כשאנחנו עוזבים דברים לא גמורים, איננו יכולים למחוק אותם מנטלית. תת-ההכרה שלנו ממשיכה לנדנד לנו שהמטלה זקוקה לתשומת ליבנו.
אפקט צייגרניק יכול להסביר את הקשר בין עמידה בפני כמה מטלות ומעבר מהיר ביניהן. אנחנו רצים ממשימה למשימה מפני שאיננו יכולים לשכוח את כל מה שאנחנו צריכים עדיין לעשות. אנחנו פשוט מנסים להשקיט את הקול הפנימי שקורא לנו להשלים את ביצוע המטלות.
יש כמובן הרבה מה לומר על "התמקדות", אבל העולם כבר התקדם. יש משהו מושך במחשב Hemingwrite ובחדר המלון שמשתק את האינטרנט, אבל יש גם משהו חסר תוחלת.
כנראה לא נכון לומר שפייסבוק הוא כל מה שעומד בינינו לבין גדולה ספרותית. וברוב המשרדים, Hemingwrite אינו המכשיר שיזכה אתכם בקידום. אתם לא ארנסט המינגוויי, ואתם לא יכולים פשוט להתעלם מאי-מיילים שמגיעים אליכם מהעמיתים שלכם.
כדי שלהתמקדות יהיה סיכוי לנצח, היא צריכה להילחם מלחמה א-סימטרית. מיקוד יכול לשרוד רק אם הוא יכול לחיות בכפיפה אחת עם דרישות העולם הרב-משימתי.
לולאות ורשימות
המונח "רב-משימתי" לא יוחס לבני אדם עד שנות ה-90, אך הוא משמש כתיאור למחשבים זה חצי מאה. לפי מילון אוקספורד לאנגלית, המונח הופיע לראשונה בדפוס ב-1966, כאשר המגזין Datamation תיאר מחשב שמסוגל לבצע כמה פעולות בו זמנית.
כמו בבני אדם, גם המחשבים יוצרים בדרך כלל אשליה של רב-משימתיות על ידי מעבר מהיר בין משימות. הם מבצעים את המעבר הזה במהירות רבה יותר, כמובן, והם לא זקוקים ל-20 דקות כדי לחזור לעצמם אחרי הפרעה.
מחשב גם אינו מוטרד ממה שהוא לא ביצע. כאשר הוא משגר טקסט למדפסת, הוא לא חש אשמה על כך שהעכבר לא פעל במשך 16 מיליוניות שנייה. זמנו של העכבר יגיע. להיות מחשב פירושו לעולם לא לחשוש מאפקט צייגרניק.
האם יש כאן לקח ליצורי בשר ודם כמוכם וכמוני? איך אנחנו יכולים להישאר בשליטה למרות האשמה המפעפעת בגלל כל הדברים שלא סיימנו לעשות?
"בכל פעם שאתם אומרים למישהו, 'אני עוד אחזור אליך בקשר לזה', אתם רק פותחים עוד לולאה במוח שלכם", אומר דיוויד אלן. הוא כתב את ספר הפולחן של פריון העבודה,
"Getting Things Done" ("לגרום לדברים להיעשות"). "הלולאה הזו תמשיך להסתובב עד שתכניסו אותה לשומר מקום במערכת שאתם מאמינים בה".
החיים המודרניים תמיד מזמינים אותנו לפתוח עוד ועוד לולאות כאלה. זה לא רק שיש לנו יותר עבודה לעשות, אלא גם שיש לנו יותר סוגים של עבודות שצריכות להיעשות בכל רגע נתון. המטלות "נשפכות" אחת על השנייה ללא רחמים. בכל מה שאנחנו עושים, איננו יכולים להתחמק מן התחושה שאולי היינו צריכים לעשות משהו אחר. אפשרויות החפיפה הללו הן שגובות מאיתנו מחיר מנטלי.
העיקרון שמאחורי "Getting Things Done" הוא פשוט: לסגור את הלולאות הפתוחות. הפרטים יכולים להיות שונים ומשונים, אך השיטה היא ישירה. לכל מחויבות שעשינו לעצמנו או לאחרים, צריך לכתוב את הדבר הבא שאנחנו מתכננים לעשות. מעבר על הרשימות הללו של הפעולות הבאות בתדירות מספיקה ייתן לנו את הביטחון שלא נחמיץ שום דבר.
השיטה הזו הפכה לפולחן, והניסיון המעשי מראה שאנשים רבים מוצאים שהיא עוזרת במידה לא רגילה - כולל אני (ראו מסגרת). עם זאת, רק לאחרונה מצאו הפסיכולוגים אי. ג'יי מסיקמפו ורוי באומייסטר ראיות אקדמיות שמסבירות למה אנשים חשים הקלה כשהם משתמשים בשיטה של דיוויד אלן. הם מצאו שאין צורך להשלים משימה כדי למחוק את אפקט צייגרניק. די בתוכנית פעולה כדי לבטל את האפקט הזה. אם תכתבו מה יהיה הצעד הבא שלכם, תשקיטו את הקול המנדנד בירכתי ראשכם. אתם מוציאים את החרדה למיקור חוץ על נייר.
יתרון יצירתי?
זה כנראה רעיון חכם להשאיר את המעבר המהיר ממשימה למשימה למחשבים, אבל אפילו למעבר תזזיתי בין פייסבוק, דוא"ל ומסמך שאנחנו כותבים יכולים להיות כמה יתרונות לצד העלויות.
הפסיכולוגית שלי קרסון והסטודנט שלה ג'וליאן מור גייסו לאחרונה נסיינים למבחן של מעבר מהיר ממשימה למשימה. כל נסיין קיבל צמד מטלות למלא: לפענח מערך של היפוכי אותיות, ולקרוא מאמר מכתב עת אקדמי. המטלות הוצגו על מסך מחשב, ולמחצית מהנסיינים הן הוצגו בזו אחר זו - פתרו תחילה את היפוכי האותיות, ואחר כך קראו את המאמר. למחצית השנייה של קבוצת הנסיינים, המחשב עבר בכל שתיים וחצי דקות מחידות היפוכי המילים למאמר האקדמי, וכפה עליהם לשנות את ההילוך המנטלי שלהם פעמים רבות.
שלא במפתיע, המעבר בין המטלות גרם לנסיינים קשיי חשיבה. הם פתרו פחות חידות היפוכי מילים והשיגו ציונים גרועים בשאלון הבנה של המאמר האקדמי שקראו, מפני שהיו צריכים להתמקד מחדש כל 150 שניות.
אבל הטיפול הרב-משימתי הניב תועלת. הנסיינים שעברו ממשימה למשימה הפכו ליצירתיים יותר. הציונים שלהם במבחני חשיבה "מפוצלת" השתפרו. מבחנים כאלו דורשים מהנסיינים לשפוך תשובות רבות לשאלות מוזרות. הם יכולים להתבקש לחשוב על שימושים רבים ככל האפשר בסיכה מסתובבת, או לרשום את כל ההשלכות שעולות בדעתם של עולם שבו לכולנו יש שלוש זרועות. רב-משימתיות כפויה מייצרת נפח ומגוון גדולים יותר של תשובות, שהן גם מקוריות יותר.
"נראה שמעבר קדימה ואחורה בין משימות משביח יצירתיות באנשים", אומרת קרסון, שהיא פרופסור אורח בהרווארד. תוצאות המחקר שלה ושל מור עדיין לא פורסמו, ויתכן שיהיו להן מתנגדים בטענה שהמבחנים הם מדידה טריוויאלית מדי של יצירתיות. קרסון אומרת בתגובה שהציונים במבחני המעבדה הללו של חשיבה מפוצלת או מסועפת קשורים גם להישגים יצירתיים משמעותיים כמו כתיבת רומן, הפקת הופעה בימתית מקצועית או יצירת פריט אמנות שגורף פרסים. אלו שחושבים שיצירה גדולה אפשר להשיג רק על ידי התמקדות על אנושית צריכים לחשוב הרבה על הגילוי שלה.
קרסון ועמיתיה מצאו קשר בין הישג יצירתי משמעותי לתכונה שהפסיכולוגים מכנים "עכבה חבויה נמוכה". עכבה חבויה היא המסנן שקיים אצל כל היונקים, שמאפשר להם להתעלם מגירויים לא רלבנטיים. אי אפשר להאזין לכל שיחה בחלל המשרד הפתוח, או להמהום מיזוג האוויר כשעוסקים במטלה מסוימת. עכבה חבויה היא מה שמאפשר לנו לחמוק מזה. המסננים התת-הכרתיים הללו מאפשרים לנו להסתובב בעולם מבלי להשתגע מכל הגירויים השונים שאנחנו יכולים לקלוט.
אבל לאלו מבינינו שבמסננים (פילטרים) שלהם יש יותר חורים יש יתרון יצירתי. חישבו על כך, חד-משימתיים: כשאתם מנסים להתמקד במשימה אחת בכל פעם, האנשים שמתקשים לחסום את הרעש של העולם מקבלים ביקורות במגזין "ניו יורקר" על יצירותיהם.
"אתה מכניס יותר אינפורמציה למרחב העבודה הקוגניטיבי שלך, והמידע הזה יכול להשתלב באופן מודע או לא מודע", אומרת קרסון. שני פסיכולוגים נוספים, הולי ווייט ופריטי שאה, גילו דפוס דומה אצל אנשים שסובלים מהפרעות קשב/היפראקטיביות (ADHD).
זו תהיה טעות לעשות רומנטיזציה של מצבים שיכולים לשתק אותנו כמו ADHD. כל המחקרים הללו נערכו על סטודנטים באוניברסיטאות, שכבר הפגינו יכולת לתפקד היטב, אבל כדי להשתתף בניסוי של ווייט/שאה, הסטודנטים היו צריכים להיות מאובחנים כסובלים מ-ADHD - כלומר שמצבם היה קשה מספיק כדי לחפש עזרה מקצועית.
מפתיע לגלות שכאשר כופים עלינו לעבור ממשימה למשימה, אנחנו יכולים להפוך ליצירתיים יותר. עוד יותר מפתיע אולי להבין שבעידן שבו אנחנו חיים תחת איום של הפרעות בלתי פוסקות, האנשים שנוטים להסחת דעת פורחים מבחינה יצירתית.
אולי איננו צריכים להיות מופתעים לגמרי. קל יותר לחשוב מחוץ לקופסה אם היא מלאה חורים. זה גם קל יותר אם מדלגים ללא הפוגה מקופסה לקופסה. "הפעולה של מעבר קדימה ואחורה יכולה לשמן את גלגלי המחשבה", אומר ג'ון קוניוס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת דרקסל.
קוניוס, אחד מכותבי הספר "גורם אאורקה" (The Eureka Factor), אומר שיתכן שישנם לפחות שני מנגנונים יצירתיים שפועלים כאשר אנחנו עוברים בין משימות. האחד הוא שהמשימה החדשה יכולה לגרום לנו לשכוח רעיונות רעים. כאשר פותרים בעיה יצירתית, קל להיתקע מפני שאנחנו חושבים על פתרון לא נכון ואיננו יכולים שלא לחזור אליו. עשיית משהו חדש לגמרי מעוררת "שיכחון של קיבעון" שמשחרר אותנו למצוא את הפתרון הנכון.
המנגנון השני הוא "הטמעה אופורטוניסטית" - כאשר המשימה החדשה מעוררת אותנו לחשוב על הפתרון למשימה הקודמת. הרגע המקורי של "אאורקה" הוא דוגמה טובה.
לפי הסיפור המקובל, ארכימדס התקשה לקבוע אם נזר ראש מוזהב היה עשוי באמת מזהב טהור מבלי לפגוע בחפץ עצמו. הפתרון היה לקבוע אם לנזר היה אותו משקל סגולי של נתך זהב טהור באותה מסה. זה יכול היה להיעשות על ידי הנחת הנזר והנתך במים כדי לראות אם הם מדיחים אותה כמות של מים.
התובנה הזו קרתה לארכימדס כשהוא נכנס בעצמו לאמבטיה, וצפה בגובה המים עולה ויורד כאשר הוא נכנס ויצא. זו הייתה רב-משימתיות לשמה - פתרון בעיה אגב רחצה באמבט.
כך תשלטו ברב-משימתיות שלכם
היו מודעים לעצמכם
"המצב האידיאלי הוא להיות מסוגלים לרב-משימתיות כשזה מתאים, ולהתמקד כשהתמקדות חשובה", אומרת הפסיכולוגית שלי קרסון. טום צ'טפילד, כותב הספר "Live This Book", מציע לערוך שתי רשימות, אחת של מטלות שמתבצעות הכי טוב עם גישה לאינטרנט, ואחת לפעילויות שלא באינטרנט. התחברות והתנתקות מהאינטרנט צריכות להיות פעולות מחושבות-מתוכננות.
כיתבו דברים
המהות של הספר ""Getting Things Done של דיוויד אלן היא להפוך את תחושת האשמה המעורפלת לפעולה ספציפית, לכתוב את כל הפעילויות הנחוצות ולעבור עליהן בקביעות. הנקודה, אומר אלן, היא לחוש נינוחים עם מה שעושים - ומה שהחלטתם לעשות עכשיו - בביטחון שלא תשמיטו שום דבר.
אלפו את הטלפון שלכם
הסמארטפון הוא בו זמנית משרת נהדר ואדון קשוח. חיסמו הודעות לא נחוצות - רובנו לא צריכים לדעת מראש איזה ציוצים ומיילים נקבל. ארגנו שיטת תיוק בדוא"ל שלכם כך שכאשר מגיעה הודעה שמחייבת מקלדת אמיתית לתשובה (50 מילים ויותר), תוכלו להוציא את המייל מתיבת הדואר לתיק שבו הוא ימתין עד שתדליקו את המחשב שלכם.
התמקדו בספרינטים קצרים
"טכניקת פומודורו" - על שם הטיימר במטבח - מבוססת על התמקדות של 25 דקות והפסקה של 5 דקות, לאורך שעתיים. גורו הפריון מרלין מאן מציע "ספרינט אי-מייל", שבו אתם סורקים את תיבת הדואר ומטפלים בדברים דחופים במשך כמה דקות בשעה. רעיונות כאלו מאפשרים לכם להתמקד היטב תוך מעבר בין פרויקטים כמה פעמים ביום.
דלגו כדי לנצח
אם יש לכם כמה פרויקטים לבצע, אתם יכולים לדלג על אחד מהם ולעבור לשני (זה עזר לצ'רלס דרווין). שינוי הוא דבר טוב כמו מנוחה, נהוג לומר - וכפי שהפסיכולוג ג'ון קוניוס מסביר, מעבר כזה בין משימות יכול גם להציף רעיונות חדשים.
הפריה הדדית
"רעיונות יצירתיים באים לאנשים שהם אינטר-דיסציפלינריים, כלומר עובדים לרוחב יחידות שונות בארגון או לרוחב פרויקטים", אומר כותב הספרים ופסיכולוג המחקר קית סויר (שהוא גם פסנתרן ג'אז, יועץ ניהול לשעבר ולעתים מעצב משחקים לאטארי). רעיונות טובים מגיעים לעתים תכופות כשהראש מבצע חיבורים לא צפויים בין תחומים שונים.