יובנטוס כובשת מול מנצ'סטר סיטי, ליגת האלופות 2015-16 / צלם: רויטרס
על השיטה שאולי מתחילה לשעמם אפשר לדבר עד מחר. על חלוקת הכספים הלא שוויונית - עד מחרתיים. ובכל זאת, שלב הבתים של ליגת האלופות, שיצא השבוע לדרך - הוא הבמה בה מופיעים הכוכבים הבולטים בעולם. הכדורגל המופגן שם הוא הבנצ'מארק הגלובלי. אבל מהו הכדורגל הזה, ואיך ניתן לאפיין אותו? לאחרונה הוציאה אופ"א את "דוח הצ'מפיונס 2014/15", הכולל שלל ניתוחים וסטטיסטיקות פרי עטו של "הצוות הטכני", המורכב ממאמנים ותיקים. להלן הנקודות המרכזיות שניתן ללמוד מהסקירה הזאת.
1. המגינים
"מיקסו" פאטליינן, מאמן נבחרת פינלנד, אומר שהמועדונים הספרדים שולטים במפעלים האירופים בגלל "שהשחקנים שלהם מוכנים לקחת סיכונים". כלומר, שחקנים עולים קדימה "ומפקירים" את ההגנה, כתגובה לשיפור בארגון ההגנה של היריבות. בבאיירן המצב דומה, בזכות מאמן ספרדי. גווארדיולה הבהיר כי "יכול להיות שהיריב יבקיע שביעייה, אבל קו המחשבה שלי ברור", ובמקרה הצורך, באיירן שלו אמורה להבקיע שמינייה. עדות לטקטיקה הזו: מנואל נוייר מעביר בממוצע רק שני שלישים מהמשחק ברחבה שלו. כך יכול מגן נוסף לעלות קדימה. בדומה, בברצלונה רק למגינים דני אלבס וג'ורדי אלבה היו יותר נגיעות בכדור מאשר לטר-שטגן בגמר הצ'מפיונס.
האיזון בין לקיחת סיכונים וניהול סיכונים - הפך להיות פן קריטי. בבאיירן או ביובנטוס, רק שלושה שחקנים נמצאים תמיד ב"תפקידי איזון" מאחור, אצל ריאל מדריד אלו ארבעה שחקנים "בזמן התקפה, שמונעים התקפות מעבר מהירות" כפי שמסביר הדו"ח. מה שאומר שתפקיד המגינים השתנה.
בגמר האחרון החליפו ביניהם מסי ואלבס 23 מסירות, ניימאר ואלבה 20. בנוסף, אחראים כיום המגינים להרמות באופן כמעט מוחלט. כדי לנצל את המגינים התקפית באופן אופטימלי, הם מוצבים לעתים עוד לפני קווי הקישור. המאמן הגרמני תומאס שאף מסביר: "המיקום הגבוה של המגינים מאפשר להם לזכות בחזרה בכדור במהירות האפשרית". לדוגמא, השער שהחל את ההתפרקות של באיירן בחצי הגמר, בדקה ה-77 בקאמפ נואו, כשאלבס השתלט על כדור והעביר אותו במהירות למסי שהכניע סוף-סוף את נוייר.
2. המערך
המערך הפך לעניין נזיל. ז'ינס מלנדס, גורו האקדמיות בספרד, אומר: "יש נטייה לא לשחק במערך קבוע 90 דקות ולשים דגש על גמישות טקטית". שאף מוסיף: "קבוצות מנסות בהתמדה להפתיע את היריב, להציב בעיות בפניו ולשנות את המשחק". רק שליש מהקבוצות שמרו על מערך קבוע בכל משחקיהן, ובזמן שדורטמונד ורומא למשל פתחו עם שלושה מערכים שונים לפי היריבה ותנאי המשחק, באיירן של גווארדיולה פתחה בארבעה מערכים שונים - וממשיכה לשחק ביניהם במלך המשחק.
לא להרבה קבוצות יש יכולת גמישות במערכים שגם מסוגלת להביא תוצאות. 4-4-2, 4-2-3-1, 4-5-1, זה לא באמת משנה: בכל מערך, הבקעת השער הראשון במשחק קריטית. רק בחמישה משחקים (4%) מתוך אלו שנערכו בצ'מפיונס אשתקד, הפסידה הקבוצה שהבקיעה ראשונה, ולא בגלל שלא היה ליריב זמן: 70% מהשערים הראשונים הובקעו במחצית הראשונה. "אם אתה מפגר, אתה חייב ליטול יוזמה ואז אתה הופך פגיע ועם סיכויים עוד יותר גבוהים להפסיד", אומר ארסן ונגר.
3. הטקטיקה
ההבדלה הקלאסית בין קבוצות השולטות בכדור ואלו המשתמשות במתפרצות הולכת ונסדקת. כוכב יובנטוס אשתקד, אנדראה פירלו, הסביר את האסטרטגיה של הקבוצה: "אנחנו מגובשים ומחוברים, אתלטיקו מדריד היא המראה עליה אנו מביטים, הדרך בה בחרנו". הלחץ על היריב בנוסח של דייגו סימאונה הובילו את יובה לגמר אשתקד.
55 תוך 361 השערים במפעל הובקעו בהתקפות מתפרצות. אפילו ברצלונה שינו כיוון. מלנדס מסביר: "הרעיון הקודם, לשלוט בכדור ולהתיש את היריב בחצי שלו עד איבוד ריכוז, השתנה. עכשיו הם פורצים קדימה מהר יותר ומשתמשים גם ביכולות הכדרור שלהם. הם הוסיפו מתפרצות למילון, ואיבן רקיטיץ' מחפש הזדמנות לפתח התקפת מעבר מהירה גם בשליש ההגנתי של המגרש. זהו שינוי חשוב, כי בכדורגל הספרדי האינסטינקט של הילדים היום עם זכייה בכדור הוא לשמור אותו אצלם ולמסור, יותר מאשר לחפש התקפות מעבר".
במקביל ירדו ההבדלים הדרסטיים בסטטיסטיקות של החזקה בכדור, וגם החשיבות שלהן. הפיינליסטיות, ברצלונה ויובנטוס, החזיקו בכדור במהלך העונה בממוצע 59% ו-54% בהתאמה, לא מספרים אסטרונומיים.
4. המסירות
קרלו אנצ'לוטי, מאמן ריאל בעונה שעברה, אמר: "ההגבהות קדימה לא קיימות יותר", ויש אמת בדבריו. רק עשירית מהשערים מובקעים כתוצאה מכדורים ארוכים קדימה, ירידה לעומת השנים הקודמות - הרבה בזכות שוערים מהדור החדש, שיודעים לנטרל כדורים כאלה ביציאה מדויקת מהרחבה. מצד שני, זהו הנשק שיכול להכות קבוצות שלוחצות עם הגנה בקו גבוה, כמו שהראתה רומא במינכן, כשקרוב לרבע ממסירותיה היו כדורים ארוכים קדימה - העיקר לא לספוג עוד שביעייה, כפי שקרה לה במשחק הראשון בין הקבוצות באולימפיקו בשלב הבתים. ואכן רומא הפסידה בחוץ רק 2-0.
אבל אין לבלבל את ההגבהות עם המסירות הארוכות, שהן מסירות מדודות ומדויקות (ולא סתם "העפות" קדימה) לשחקן ספציפי על-פני יותר משלושים מטר, משהו ששחקנים כמו צ'אבי אלונסו, ג'רארד פיקה ולוקה מודריץ' מתמחים בו. בתחום הזה יש שינוי מסוים. אחרי שנים שבהן בארסה, למשל, סירבה לייצר מסירות ארוכות (פחות מ-5% ממסירותיה), קבוצות של שליטה בכדור משלבות לקיחת סיכון שכזה כאלמנט כדי להפתיע ולפרק הגנה. בעונה שעברה עשירית מהמסירות בברצלונה של אנריקה היו ארוכות (באיירן של פפ כבר עלתה ל-9%). הממוצע, אגב, עומד על 11%.
ההרמות שוות עוד מילה. יותר מ-18 הרמות לקבוצה במשחק בממוצע (כלומר אחת לכל קבוצה בחמש דקות משחק) מגלות בזבוז של משאבים, שכן פחות מ-23% מהן מגיעות לעמית לקבוצה. אצל באיירן מדובר ב-32% דיוק, ולכן הקבוצה מרימה קצת יותר - 23 פעמים במשחק. גם צ'לסי, אתלטיקו וריאל אוהבות להגביה ועושות זאת בדיוק יחסי. אבל עדיין מדובר במתן כדורים ליריב וסכנה למתפרצת נגדית. הסיבה נוגעת בין היתר בהיעדרם של שחקני כנף קלאסיים: הימים בהם חרכו את הקווים קשרים קיצוניים הסתיימו, וטרנד ה"רגל ההפוכה" של שחקני האגפים הפך למאסט אצל כמעט כל הקבוצות.