שנים רבות חלפו מאז פול מקרטני בן ה-16 כתב את השורות "כשאהיה זקן ואאבד את שיערי, שנים רבות מעכשיו, האם עדיין תשלחי לי כרטיס ברכה לוולנטיין, ליום ההולדת, אולי גם בקבוק יין? האם עדיין תזדקקי לי, האם עדיין תאכילי אותי, כשאהיה בן 64?".
בימינו, 64 כבר לא נחשב לגיל זיקנה, ורבים מוצאים את עצמם בשיאה של קריירה גם בגילים מאוחרים. עם זאת, סעיף 4 לחוק הפרישה קובע כי הגיל שבו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו מפאת גילו הוא 67 לגבר ולאישה (נשים יכולות לפרוש גם מגיל 62, אך הן לא מחויבות בכך).
האם מדובר באפליה על רקע גיל שעושה עוול לעובדים רבים? הסוגייה הזאת מונחת כעת לפתחם של שופטי בג"ץ, והם צפויים לתת את החלטתם, שתשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו, בקרוב.
המקרה של ריקי בכר
"ההוראה בחוק הכופה פרישה היא למעשה חריג לאיסור האפליה מטעמי גיל הקבועה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה", אומרת עו"ד דפנה שמואלביץ, המתמחה בדיני עבודה. עם זאת, היא אומרת, הפרישה אינה אוטומטית. "החוק מאפשר לצדדים לקבוע בהסכם כי תקופת ההעסקה תהיה ארוכה מזו שנקבעה בחוק גיל פרישה, אם כי במגזר הציבורי קיימות מגבלות על כך.
"בפסק דין שניתן לפני כמה שנים על-ידי בית הדין הארצי לעבודה (ליבי וינברגר נגד אוניברסיטת בר-אילן), נקבע כי במקרה שהעובד מבקש את המשך העסקתו לאחר גיל הפרישה, חובה על המעסיק להפעיל שיקול-דעת ראוי ולבחון את בקשתו באופן ענייני, בהתאם לכישורי העובד (האם הוא כשיר לעבוד עדיין ותורם לעבודה), לנסיבותיו האישיות (האם יש לו תוכנית פנסיונית או מקורות הכנסה לאחר הפרישה) ולצורכי העבודה (האם הוא בתפקיד שיש לחברה עודף ממנו או שהוא בתפקיד נחוץ)".
מאחר שהעסקה לאחר גיל 67 היא חריגה, על העובד מוטלת האחריות להראות שמתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך העסקתו, אומרת שמואלביץ.
ברוב המקרים שהגיעו עד כה לבתי הדין לעבודה נדחו תביעות עובדים להמשך העסקתם. המקרה המפורסם מכולם היה זה של ריקי בכר, שכיהן כיו"ר ועד העובדים בבנק דיסקונט, והעסקתו הסתיימה בגיל 68. "בכר פנה לבית הדין לעבודה וטען כי הבנק לא מאריך את העסקתו בגלל תפקידו בוועד. בית הדין דחה את הטענה וקבע כי בכר זכה להארכה אחת מעבר לגיל הפרישה וכן למצנח זהב של מאות אלפי שקלים, ולכן אין מקום להעסיקו מעבר לגיל שנקבע בחוק", אומרת שמואלביץ.
לאורך שנים היו חייבים בתי הדין לעבודה למלא אחר מצוות המחוקק, אך לפני כ-3 שנים הגיעה הסוגייה לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, בעקבות עתירה שהגישו הפרופסורים אסא כשר, משה גביש, רות בן-ישראל ומרדכי שגב נגד מוסד הטכניון והמדינה.
הפרופסורים טוענים כי כפיית פרישה המבוססת על גיל בלבד היא אפליה לכל דבר, והיא פסולה בדיוק כמו אפליה המבוססת על דת, גזע או מין; ומבקשים להורות על ביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה. העתירה קוראת לתקן את החוק, כך שהפרישה בגיל 67 תהיה לבחירת העובד, כמו בארה"ב, בבריטניה ובאוסטרליה.
בדיון שנערך בבג"ץ בנובמבר 2014, טענה עו"ד שושנה גביש, המייצגת את העותרים, כי החוק המאפשר לחייב עובד לפרוש בשל גילו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק.
לדבריה, "כל עוד לא תצא בשורה חדשה מבג"ץ בנושא, הסיכוי המשפטי של עובדים מבוגרים שלא להיות מופלים בחוק הוא אפסי. הדרת אדם בעל כורחו מעבודתו, בהיותו כשיר, פוגעת פגיעה עצומה בזכויותיו החוקתיות. העותרים טוענים, אם כן, כי גיל פרישה לא צריך להיות ביולוגי אלא תפקודי".
עוד ציינה גביש כי מחקר של המשרד לאזרחים ותיקים הראה כי 65% מהעובדים המבוגרים במשק רוצים להמשיך לעבוד, ואילו רק 13% מהם עובדים. לדבריהם, שינוי החוק גם לא יפגע באופן חד-משמעי בצעירים, שהרי החוק יחול על כל אדם בבוא עתו והצעירים ייהנו מאותו מודל חדש.
מנגד, המדינה טוענת כי השארת עובדים מעל גיל הפרישה תפגע בתעסוקתם של הצעירים וגם בשכבות החלשות, שכן על-פי רוב המעסיקים מעוניינים להמשיך להעסיק עובדים אחרי גיל פרישה, במקרה שהם משכילים ומיומנים ומהשכבות החזקות בחברה. כך, גם אם חובת הפרישה תבוטל, יש להניח כי העובדים מהשכבות החלשות יפוטרו בכל מקרה.
מעבר לכך, טוענת המדינה, ביטול הסעיף בחוק עלול ליצור אנדרלמוסיה תעסוקתית במשק. לפי עמדתה, גיל הוא קריטריון לגיטימי וענייני לפרישה מהעבודה, ויש בקביעת גיל פרישה אחיד תועלת חברתית רבה, הן משום שהיא חוסכת את הצורך לקיים הליכי פיטורים לעובדים מבוגרים, והן משום היא מאפשרת קידום בעבודה לעובדים צעירים.
"הזדמנות כמעט יחידה לרענון"
עו"ד שמואלביץ מצדדת בעמדת המדינה. "בעידן שבו מטילים כל-כך הרבה מגבלות על פיטורים בהסכמים קיבוציים, פרישה חובה מטעמי גיל הפכה לשריד אחרון של גמישות ניהולית שנותר למעסיק", היא אומרת.
לדבריה, "אם הליכי הפיטורים היו קלים יותר, ייתכן שהיה מקום לבחון פיטורי עובדים על בסיס תפקודי, אלא שארגוני העובדים אינם מאפשרים לעובדים ותיקים לצאת, גם כשברור שאינם מתאימים לעבודה, ודורשים לאפשר להם לעבוד עד גיל הפרישה. בתי הדין לעבודה פוסקים פיצויים גבוהים לעובד שפוטר סמוך לגיל הפרישה. כשזו המציאות, ואלה ההסדרים הקיימים - גיל פרישת החובה הוא פחות או יותר חלון ההזדמנויות היחיד שיש למעסיק לרענן את כוח-האדם אצלו".
עו"ד סיגל פעיל ממשרד אשר-חלד מציגה עמדה שונה. "עובד בגיל פרישה לא נס ליחו באופן אוטומטי רק בשל גילו", היא אומרת, "יש עובדים שהתפוקה והפניות שלהם לעבודה רק מתעצמות עם הגיל, שלא לדבר על הניסיון העשיר של עובד כזה, שיכול לתרום רבות למעסיק. אם מעסיק חושב אחרת, שיתכבד לזמן את העובד לשימוע ויסביר מדוע בנסיבות הקונקרטיות והרלבנטיות צריך לפטרו".
לדעת עו"ד פעיל, "פרישת חובה היא עונש קולקטיבי בלתי מוסרי שמסמנת אוכלוסייה עצומה בעיפרון אחד וכך פוגעת אנושות בזכויות של העובדים המבוגרים".
