ההנחות החדות במחירי התחבורה הציבורית ובמחירי המים, שעליהן הכריזו שלשום (א') שר האוצר משה כחלון ו"שר הפריפריה" אריה דרעי, הן צעד נכון וראוי בכל כלכלה נורמלית. ממשלות חייבות לעודד תחבורה ציבורית כדי להפחית את הגודש בכבישים ואת הזיהום הסביבתי שמגיע בעיקר ממכוניות; והן חייבות לספק מוצרים בסיסיים וחיוניים, כמו מים במחיר נמוך - אם לא לכלל האוכלוסייה אז לפחות למעוטי יכולת.
אמרנו "כלכלה נורמלית" - אלא שהכלכלה הישראלית אינה לגמרי נורמלית. סגן עורך "גלובס" ועורך החדשות אלי ציפורי ואנוכי, כתבנו זאת רק ביום חמישי האחרון ("חפשו את המס"), אבל ראוי שהדברים ייאמרו שוב דווקא לנוכח מה שנתפס כמהלך חברתי גדול מצידם של כחלון-את-דרעי: נוסף לכך שמערכת המס בישראל מעוותת, כזו שמטילה מסים ישירים נמוכים יחסית לצד מסים עקיפים גבוהים שפוגעים הרבה יותר בחלשים, ההיבט המשמעותי ביותר הוא מה שמכונה "יחס התלות". וכאן ישראל היא שיאנית שלילית בין כל המדינות המפותחות.
מדובר במדד שמבטא את היחס בין הקבוצה שיכולה, לפחות פוטנציאלית, להשתתף בשוק העבודה (גילאים 15-64), לבין הקבוצה שנמצאת לרוב מחוץ למעגל הזה (עד גיל 14 ומעל גיל 65). היחס הזה נובע משיעור הילודה הגבוה בישראל, הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD, כך שמעטים מדי נושאים בנטל הכלכלי - בעוד רבים צורכים שירותים, בלי לממן אותם.
אם מוסיפים לכך את שיעור ההשתתפות הנמוך בשוק העבודה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות, הרי שהיחס הזה עוד יותר שלילי בפועל.
וכאן אנחנו מגיעים לפואנטה: אם השרים החברתיים רוצים באמת להיטיב עם מי שהם מכנים "השקופים", עליהם לעשות הרבה יותר מאשר לחלק הנחות. כי על ההנחות האלה מישהו אחר משלם, ואלה ממילא אותם מעטים שנושאים בנטל הכלכלי. מהלך חברתי אמיתי, ארוך טווח, חייב לכלול השקעה גדולה בחינוך, בדגש על בתי-ספר חלשים מבחינה סוציו-אקונומית, ובמיוחד בקרב המגזר החרדי. המדינה מוכרחה להתנות העברת תקציבים למוסדות חינוך חרדיים בלימוד מקצועות ליבה, ובאכיפה אמיתית ואפקטיבית של ההתניה הזאת.
רק בדרך הזאת, אלה שישתלבו בשוק העבודה בהתאם לגידול האיטי אך העקבי בשנים האחרונות, יוכלו לעשות זאת עם הכלים והכישורים המתאימים, תוך יכולת להרוויח יותר בעבודה, וגם לשלם יותר מסים. וזו אחת המסקנות החשובות ביותר: לפני שישראל זקוקה להנחות, היא זקוקה ליותר הכנסות ממסים. הגדלת ההכנסות ממיסוי תאפשר את הגדלת ההשקעה הממשלתית בשירותים ציבוריים, וזאת בלי לעשות טובות, ולחלק שוברי-הנחה למסכנים. וזה ההבדל בין מדיניות רווחה למדיניות סעד.
מחבקים בפרסומות חובטים במציאות
ברוח חלוקת ההנחות, אישרה אתמול הממשלה חבילת הקלות לעסקים הקטנים. ואכן, אם מישהו זקוק להנחות, זה המגזר העסקי. צריך להקל עליו, לתמרץ אותו, להסיר חסמים ולפתוח לו דלתות. מי שדרך לאחרונה במרכזי קניות, וראה איך חנויות מתחלפות בזו אחר זו, מבין שמשהו פה לא מתנהל בסדר. גם כשיש קהל והכנסות יפות, עסקים קטנים בישראל קורסים, כי עושקים אותם. בין היתר בארנונה, ובנטל מסים יותר משל חברת ענק; ולפעמים כי הם פשוט לא מעניינים אף אחד. הבנקים אוהבים לחבק אותם בפרסומות, ולחבוט בהם במציאות.
ובכל זאת, יש אבסורד בהקלות על העסקים הקטנים. בצד פטור מאגרות, מהיטלים חורגים ומשלל הכבדות רגולטוריות, קיבלו העסקים הקטנים מתנה מפוקפקת, תחת הכותרת "גמישות ניהולית". למשל, אפשרות להעסיק עובדים מעל תשע שעות ביום בלי לשלם "שעות נוספות". זאת, באמצעות חישוב חודשי במקום יומי. כלומר, עובד יכול לחזור הביתה בחצות, בלי לראות את אשתו וילדיו, אבל אם ביום אחר התבקש לעבוד פחות מהרגיל, הוא לא יזכה לתוספת המיוחדת בגין היום שבו עבד בפרך ושעות נוספות. זו לא גמישות ניהולית, זו הגמישות לנצל.