צדק חברתי / איור: תמיר שפר
א.
אני אמנם חי והוא פחות, הוא אמנם היה עשיר ואני פחות, אבל השבוע הזדהיתי עם סמי עופר ז"ל. כשנחשפתי לזעם הציבורי שהתעורר סביב המאבק של יורשיו, אייל ועידן, מול רשות המסים - אחרי מה שהוגדר כהתקפלות של המדינה מול משפחת עופר, אחרי שרשות המסים דרשה כמיליארד שקל ובסופו של דבר התפשרה על כ-100 אלף - לא יכולתי שלא להיזכר בהיתקלות דומה שהייתה לי עם אותה רשות לפני כמה שנים.
יום אחד קיבלתי מכתב - וכשאני אומר "קיבלתי", אני מתכוון ל"מצאתי מכתב אדום מאיים מודבק על הדלת שלי" - שאני חייב סכום-עתק של למעלה מ-300 אלף שקל. כמובן שלא היה בזה שום דבר, ואחרי לא מעט דפיקות לב מואצות, איסוף מסמכים, המתנות אין-סופיות למענה טלפוני, תחנונים לפקידים ותשלומים לרואה חשבון ולעורך דין שלא דומים בכלום לפיני רובין, בסוף שילמתי משהו כמו עשירית - אבל לא לפני שעיקלו לי את החשבון והרסו לי את החיים לתקופה מוגבלת.
אל תבינו אותי לא נכון - אני הכי בעד לקחת מהעשירים כמה שיותר, ובמיוחד מסוג העשירים הזה שעשה את הונו מאוצרות הטבע של כולנו. אבל לצד העובדה שאני נגד העשירים, אני נגד רשויות המס שנוהגות להפריז, לאיים, להפחיד ולדרוש דרישות לא הגיוניות, במיוחד ממי שלא יכול לעמוד מולן.
את שנאתי הנצחית הרוויחו הרשויות בחוסר יושר מתמשך. מנת האימה שהם האכילו אותי לא תישכח לעולם. גם לא אשכח את פקיד השומה שישב מולי, ואל מול דמותי הרועדת מפחד אמר בבריונות: "אתה לא תיק המאה".
אני מאמין שזכותו וחובתו של כל אזרח לעשות ככל יכולתו ובמסגרת החוק כדי לשלם כמה שפחות מס. מהבחינה הזו, אין לי שום טענה אל יורשיו של סמי עופר. כל אחד אחר היה מגן על הונו באותו מידה של ציניות. הטענה שיש לי היא אל המדינה: היא זו שיצרה - או לכל הפחות לא מנעה - את הפרצה שדרכה הושחלו כמעט מיליארד שקל. הרי ידוע שפרצה קוראת לעורך הדין כמו שהסירנות קראו לאודיסאוס.
ב.
הטענה שיש לי, ולכם, אל המדינה היא פשוטה: כשזה מגיע לכסף - ולא רק - היא חזקה על חלשים וחלשה מול חזקים. אני לא מכיר את הפרטים, אבל אני מוכן להתערב על ארוחת הבוקר הקרובה של הילדים שלי ששום פתק אדום לא הודבק על דלתות יורשיו של סמי עופר, שחשבון הבנק שלהם לא עוקל, ששום פקיד לא התייחס אליהם בגסות ובאלימות, שלא עידן ולא אייל חיכו שעות למענה טלפוני, שהם לא עמדו בשום תור. כל התענוגות הנ"ל שמורים לאנשים רגילים כמונו.
אבל כל מי שלא זכה לחיים כמו של האחים עופר, מכיר טוב מאוד את הסיטואציה, והסיטואציה פשוטה: ישראל היא שתי מדינות לשני עמים. זה שיש לו וזה שאין לו, זה שיכול להרים טלפון וזה שלא. ראינו את זה כל-כך הרבה פעמים, לעזאזל, כמעט וטחו עינינו. התרגלנו.
הסיפור של עיזבונו של סמי עופר הוא לא רק סיפורם של בניו המתוקים - כן! גם עידן עופר היה פעם ילד מתוק ששאל למה ולמה כשפרצופו מרוח בשוקולד - הוא הסיפור של כולנו. כי הכול כמו פרקטל, אותה צורה גיאומטרית קסומה המורכבת מעותקים מוקטנים של עצמה החוזרים על עצמם שוב ושוב. מדינת ישראל תמשיך לחיות לא רע, או לפחות אותו הדבר, גם בלי מיליארד השקלים של עופר. אבל היא לא תוכל להמשיך לחיות כשהיא שבה וחוזרת ומבדילה בין אזרח לאזרח.
ג.
ומעניין לעניין באותו עניין: השבוע אישרה ועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה את "חוק ההדחה", לפיו ניתן להדיח חבר כנסת ללא הגבלת זמן מהכנסת ברוב של 90 חברי כנסת. אני אומר חבר כנסת, אבל כולנו יודעים שהכוונה היא לחבר כנסת ערבי. זו הרי כל סיבת החוק ומהותו. אם מישהו יכול לדמיין מצב שבו חבר כנסת יהודי שיתבטא, נניח, בעד סירוב פקודה במקרה של פינוי יישובים ויודח מהכנסת - אתן לו את ארוחת הבוקר של ילדיי מהסעיף הקודם (היא עדיין חמה).
מוכרחים להודות כי סילוק חבר בכנסת ישראל שתומך במאבק מזוין נגד ישראל אינו מהלך לחלוטין נטול היגיון. אבל, וזה בעצם כמה "אבלים" חשובים: א) אני לא נבחרתי על-ידי הציבור לאייש את עמדתי; ב) יש הבדל מהותי בין דיבורים למעשים; ג) ואולי הכי חשוב: הרוב צריך להתחשב במיעוט יותר משהמיעוט צריך להתחשב ברוב. לא תמיד זה קל, הרבה פעמים זה מתסכל, אבל ככה זה צריך להיות.
כל ההסתייגויות תקפות. במיוחד השלישית. אפילו היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הזהיר כי החוק יביא "לסיכול רצון הבוחרים" שהביאו לבחירת חבר הכנסת.
נכון שהתעצבנתם יחד איתי כשהמדינה ויתרה ליורשי עופר על מיליארד שקל? נכון שזה גרם לכם לחוסר אמון במערכת? נכון ששאלתם מה זה צריך להיות שיש דין אחד לעשירים ודין אחר לכולנו?
אז עכשיו, חישבו על אזרח כמוכם וכמוני בדיוק, רק ערבי, שנתקל בהצעת החוק הנ"ל. זה הרי בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר. בעצם, זה לא בדיוק אותו הדבר, זה עוול כפול: האזרח הערבי נדפק פעמיים - פעם כאזרח, פעם כערבי. כאזרח הוא נדפק כמונו גם על-ידי ההון וגם על-ידי המערכת, וכערבי הוא נדפק גם על-ידי הרוב היהודי.
נכון שהבנתם אותי ואולי אפילו הזדהיתם כשהצהרתי על חוסר האמון שלי ועל שנאתי הנצחית לרשויות המס? אז איך אתם יכולים שלא להבין ואולי אפילו להזדהות עם חוסר האמון - וכן, גם עם הכעס ועם השנאה - של האזרח הערבי כלפי רשויות המדינה? אף אחד לא יכול לאהוב את מי שמפלה אותו. הגישו פינג'ן והגידו: אם במקום להיוולד יהודים הייתם נולדים ערבים, האם הייתם חשים אחרת? ואל תגידו לי, או להם, שבסוריה המצב יותר גרוע. זה לא רלבנטי.
ד.
ומעניין לעניין לעניין השלישי באותו עניין. השבוע התפרץ עוד פולמוס, הפעם פחות נפיץ לכאורה, סביב דור ה-Y (בני ה-21 עד 34). הסוציולוגים עוז ותמר אלמוג פרסמו ספר שבו טענו כי מדובר באנשים (ואני מצטט): אנוכיים, מרוכזים בעצמם, ילדותיים, עילגים רגשית, מסוגרים, חסרי אמפתיה, פסיביים, דיכאוניים, מנוכרים, תלותיים, חסרי חזון, חיים על-פי קלישאות, רודפי לייקים ועוד ועוד השמצות.
לטעמי, זה די עלוב להתייחס ככה לאנשים צעירים, בטח ובטח לדור שכל-כך הרבה זכויות רשומות לו. הם הביאו את המחאה החברתית, הם התאגדו, הם העלו את הרגישות למיעוטים לסדר היום, הם עברו מלחמות ואינתיפאדות ופיגועים, הם חיים בסביבה כלכלית וחברתית מאוד לא יציבה ועוד. בעיניי הם אדירים. בטח הרבה יותר מהדור שלי, דור ה-X, שהוא הרבה יותר מעפן.
מעצבן אותי שמתייחסים אליהם ככה. ולא פחות חשוב: מה רוצים מהם? מה, הם לא רואים מה שקורה עם משפחת עופר? הם לא רואים מה שעושים לערבים? להורים שלהם? לציבור העובדים? הם רואים בדיוק מה קורה פה - אז איך אפשר לצפות מהם למינימום של אמון במערכת? הם מבינים, כמוני, שישראל היא שתי מדינות לשני עמים. זה שיש לו וזה שאין לו. בסופו של דבר, חברה היא איזון הדדי של אמון. בלעדיו, אין כלום.