שי ניצן / צילום: תמר מצפי
סקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2014 מראה כי 98% ממקרי ההטרדה המינית כלל לא מדווחים למשטרה. סקרים ומחקרים נוספים מעידים כי קיימת בעיה קשה באכיפת החוק - מרבית קורבנות מקרי האלימות - מעדיפים שלא להגיש תלונות. ההנחה כי אחד הגורמים המשמעותיים להירתעותם של קורבנות עבירות מפני הפניה לרשויות, הוא החשש מפני התיוג כ"מתלונן-שווא" שעשוי במקרים מסוימים אף להביא להעמדתם לדין של המתלוננים; והרצון לעודד נפגעי עבירות להתלונן - הם שהביאו להנחיה המקלה את האכיפה נגד מתלונני-שווא בעבירות מין ואלימות. ואולם, החסינות דה-פקטו, שהוענקה למתלוננים עשויה להביא לתוצאה לא רצויה, של התגברות תלונות-השווא; זוהי הסיבה שפרקליט המדינה, שי ניצן, החליט על ריענון ההוראות. ההנחיה החדשה שפרסם אתמול (ד') ניצן, מבקשת להגביר אכיפה בעבירות של תלונות-שווא (עלילה) ובעבירות של עדות כוזבת או שקרית.
לאחרונה עלה שוב לכותרות אחד המקרים הקיצוניים ביותר של עלילת-שווא שנודעו בישראל - מקרה "תוכנית הנאנסות", שנרקחה במשרדו של איש התקשורת מוטי מורל. בפרשה, שנחשפה עוד באוקטובר האחרון ב"גלובס", הגישו 4 מתלוננות תלונות כוזבות למשטרה על אונס, נגד עורך הדין אורי דניאל. זאת, על רקע פרישתו של דניאל מקבוצה בעלת מאפיינים כיתתיים, ש-3 מהמתלוננות היו חברות בה.
המתלוננות פנו למשרדו של מורל, שהכין עבורן מצגת מפורטת עם תוכנית פעולה להפצת הטענות הכוזבות על היותו של דניאל אנס סדרתי. מי שהוציאה לפועל את אחד מן השלבים הראשונים בתוכנית, הייתה עו"ד רוני אלוני-סדובניק, שייצגה שתיים מהמתלוננות, אחת מהן קרובת משפחה של ה"גורו" - מנהיגת הקבוצה. על אף הקביעה שהמתלוננות העלילו עלילה כנגד דניאל ועשו אותו לאנס על לא עוול בכפו, החליט בית המשפט העליון שלא להתיר את פרסום שמן של המתלוננות, וזאת מחשש שהדבר ירתיע גם מתלוננים שאכן נפגעו מינית, מפני הגשת תלונות.
"נטייה לחקור"
פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשה מהשבוע שעבר, הצית דיון ציבורי סוער - האם מדובר במקרה קיצון או בתופעה? פעילים למען זכויות נפגעי עבירות מין התריעו בכל פורום, לבל ישמש המקרה לבניית "קייס" כאילו חלק ניכר מהתלונות על הטרדות מיניות הן עלילות. בעיתוי מקרי, אך מעניין, יצאה ההנחיה של פרקליט המדינה, להחמיר את האכיפה כלפי מעלילי עלילות. בפרקליטות הדגישו כי ההנחיה באה בעקבות עבודת מטה של חודשים, שרוכזה על-ידי המשנה לפרקליט המדינה אלי אברבנאל, ובוצעה על-ידי ד"ר דותן רוסו, ד"ר יניב ואקי ועו"ד משה מרציאנו מפרקליטות המדינה.
בפני הצוות עמדו אינדיקציות כלליות לכך שקיימת בעיית אכיפה בתחום תלונות-השווא ואולם, לא עמדו לנגד עיני הצוות נתונים אמפיריים המראים על עליה בכמות תלונות-השווא. זאת בין היתר, משום שקביעה מובהקת שתלונה היא תלונת-שווא, כבמקרה "תוכנית הנאנסות", מהווה מקרה נדיר וקיצוני ומכאן הקושי לחקור את היקף התופעה.
חוק העונשין קובע כי "המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית ידיעה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת", דינו - מאסר של עד חמש שנים. עוד קובע החוק, עונש של עד שבע שנות מאסר על מי שמוסר עדות שקר במשפט. ממילא, מסירת עדות כוזבת יכולה להיכלל בעבירה של שיבוש מהלכי משפט שעונשה עד 3 שנות מאסר.
ואולם, הנחיית פרקליטת המדינה שניתנה עוד בימיה של עדנה ארבל בתפקיד - הנחיה שהייתה בתוקף עד אתמול - הביאה להיעדר אכיפה כמעט מוחלט בתחום תלונות-השווא בקשר לעבירות מין ואלימות.
בהנחיה הישנה נקבע בין היתר כי "בעת קבלת החלטה בדבר נקיטת הליכים נגד עד שהיה קורבן לעבירות מין או אלימות ראוי לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בעת המשפט (במיוחד שמדובר בקורבן שהוא קטין, האמור להעיד נגד קרוב משפחה) ולבחון האם העדות המקורית היא עדות אמת והסתירה נובעת מחשש מהנאשם, מרצון להשכין שלום-בית, מקיומן של רגשות אשם כלפי הנאשם, מהעדר כוח נפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה, וכדומה. במקרים אלה, יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע, ככלל, מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת".
עוד פירטה ההנחיה הישנה כי "רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה (של תלונת-שווא בעבירת מין או אלימות - ג'מ'), ובוודאי שאין מקום לעצרו לצורכי חקירה".
הנחיותיה של ארבל הוחלפו בהנחיות החדשות, לפיהן: "ככלל, התעורר חשד לכך שאדם העליל עלילת-שווא נגד אחר בקשר עם עבירה פלילית, יעביר תובע את העניין לחקירת משטרה".
ההנחיה אף מורה, כי כאשר "התעורר חשד לכך שאדם מסר בחקירה או במשפט אמרה שקרית או אמרה הסותרת הודעה קודמת בפרט מהותי מתוך כוונה להטעות, יאזן התובע את האינטרסים השונים וייטה להפנות את העניין לחקירה", בהתאם לשיקולים המפורטים בהנחיה.
ההנחיה מורה גם, כי ככל שהעדות הכוזבת גרמה לנזק לחשוד או לצדדים שלישיים, לדוגמה - הביאה למעצרו של החשוד או להרחקתו מילדיו, תגבר הנטייה להורות על חקירה.
ההנחיה מדגישה כי "ככל שהאמרה ניתנה במסגרת הליך פלילי, וככל שהאמרה נסובה על עבירה פלילית חמורה יותר, תגבר הנטייה להורות על פתיחה בחקירה". ואולם, ההנחיה מורה כי ככל שהעד חוזר בו מגרסתו השקרית מיוזמתו, והנזק שנגרם כתוצאה מן התלונה השקרית אינו משמעותי - זהו שיקול שלא לפתוח בחקירה וזאת מן הטעם שלא להרתיע עדים מלחזור בהם מגרסה שקרית מוקדמת.
בקשר למקרים שבהם נמסרו עדות כוזבת במשפט, ההנחיה קובעת כי יש לתת משקל לקביעות בית המשפט בעניין מהימנות תלונות, ככל שישנן כאלה.