בחודש האחרון התחילה באופן רשמי מכירת החיסול של הציונות. החקלאות עומדת למכירה בהנחות ענק, כפי שדיווח פעמים רבות עיתון "גלובס", וזאת, על גבם של חקלאים משרתי מולדת, ובשווי לצרכן שכרגע, לפחות, כלל לא ברור מה גודלו.
רבות דובר על כך, שאנו החקלאים, עומדים בפני רפורמה מקפת בענפי החקלאות, שעל-פיה, החל משנת 2017, חקלאות ישראל הולכת לעבור שינוי דרמטי אשר יאפשר הורדת מחירים גדולה לצרכנים. זאת, באמצעות יבוא מאסיבי של מוצרי מזון מחו"ל, ביטול מועצות ייצור, ביטול ענפים מתוכננים, דוגמת ענפי הרפת (בקר וחלב) וההטלה (עוף).
מקורות אנונימיים בצמרת משרד החקלאות אוהבים לדבר על "המצב באירופה", על המחירים הנמוכים שם של המזון והתוצרת החקלאית. מנגד, הם לא אוהבים לדבר על העובדה שמקור המחירים הגבוהים בישראל הוא דמי התיווך הגבוהים אשר כופה שרשרת התיווך שבין החקלאים לצרכנים (בעיקר רשתות השיווק). בממשלה גם לא אוהבים לדבר על הפגיעה הקשה במפת ההתיישבות שלה תגרום הרפורמה המדוברת במתכונתה הנוכחית.
כדי להבין במה מדובר - הנה כמה עובדות שלא מספרים לנו לגבי אירופה: התמיכה השנתית לחקלאות בישראל היא 10% מערך התפוקה החקלאית, דהיינו כ-3 מיליארד שקל לשנת 2014. לעומת זאת, שיעור התמיכה הממוצעת במדינות ה-OECD הוא 17% לשנה. כלומר, יישום מכסת התמיכה האירופית יחייב את הממשלה להעניק לחקלאים תמיכה בגובה של 5.1 מיליארד שקל בשנה.
הנה דוגמה לסיבת המחירים הנמוכים באירופה. מחירי הפירות והירקות המיוצרים בארץ נמוכים יותר מאשר מחירם באירופה. אלא שהתמיכה האירופית הגדולה בייצור החקלאי, המע"מ הנמוך על המזון (6%-8% לעומת 18% אצלנו) ותחרות אמיתית בין רשתות השיווק הופכים את המחיר הסופי לאטרקטיבי יותר לצרכן. למעשה, היעדר התחרות בין רשתות השיווק בישראל הוא קריטי למחירים הגבוהים כאן. אפילו מוצר בסיסי כמו אורז, שאינו מיוצר בארץ, נמכר לפני כשנה במחיר גבוה פי עשרה (!) ממחיר היבואן.
באין תחרות, גם פתיחה טוטאלית של שוק המזון ליבוא לא תביא בהכרח להוזלת המוצרים, כל עוד לא תהיה התמודדות מערכתית אם נושא היעדר התחרותיות בין הרשתות. למשל, שוק בשר הבקר נפתח ליבוא מאסיבי של עגלים, והתוצאה המפתיעה היא שמחירי הבשר הטרי עלו במקום לרדת - גם הפעם בגלל קומבינה של יבואנים ומשחטות, שיצרו מצב של היעדר תחרות. כך גם תפוחי העץ אשר יובאו בחורף שעבר - גם במקרה הזה עלה מחירם במקום לרדת.
אז מה כן צריך לעשות?
החקלאים אינם נגד רפורמות. אלא שאלה צריכות להיעשות בתבונה, לאורך זמן, ותוך קיום שיח עם החקלאים שהם עמוד-השדרה של הציונות וההתיישבות בארץ ישראל. במדינות אירופה, שבהן הצליחו רפורמות מסוג זה, הן נעשו לאורך 20 שנה, ותוך בקרה מתמדת של השפעתם על החקלאות והחקלאים המקומיים. מנגד, במקומות שבהם הוסרו מהר מדי מגבלות תכנון החקלאות המקומית, קרו קטסטרופות: בצרפת התאבדו בשנה האחרונה יותר מ-500 רפתנים בגין רפורמה כושלת; באנגליה פרצו הרפתנים עם פרות לסופרמרקטים בדרישה להסדרת המחירים; ובבריסל חסמו 6,000 טרקטורים את רחובותיה הראשיים כמחאה.
לאור הניסיון הזה, אין סיבה שהמצב יגיע לכך גם בישראל. החקלאים ואגודות הייצור רוצים לתת יד לשינוי, אך גם להיות שותפים לו. הורדת המכסים, אם היא אכן משתלבת במדיניות חקלאית כוללת, ונמצאה כראויה וכמיטיבה, צריכה להיות מבוקרת ואיטית על-מנת לאפשר לחקלאים להיערך אליה. היא צריכה להיות מעוגנת בהסכם משפטי שאינו תלוי תקציב וקיצוצים רוחביים למיניהם.
במקביל, אין לשעות לקולות הפופוליסטיים הקוראים לביטול התמיכה הממשלתית בחקלאות. תמיכה כזו חייבת לעמוד על כנה על-מנת לאפשר לחקלאים להתמודד עם פתיחת השוק בלי לקרוס. כבר היום מספר החקלאים בישראל הוא הנמוך מבכל מדינות ה-OECD, יחסית למספר המועסקים במשק: 0.58% בלבד. גילם הממוצע של החקלאים בישראל הוא יותר מ-60. פתיחה לא מבוקרת של השוק ליבוא תביא להיעלמות החקלאות המועטה שעוד נשארה כאן, ויהיה צורך אמיתי לפצות חקלאים מבוגרים שייאלצו לפרוש/לחסל את משקם.
דוגמאות למתן תמיכה ישירה לחקלאי הן רבות. בין היתר מדובר בפתיחת משק המים הסגור והוזלת המים לחקלאים, תשלום מלא של עלות הקרן לנזקי טבע על-ידי המדינה, ביטוח הכנסה, עידוד היצוא וכיו"ב. בשלב האחרון יש להגביר את התחרות בין רשתות השיווק, שהיעדרה הוא מקור עיקרי למחירי המזון הגבוהים.
ואין להתעלם גם מהמחיר הכבד מאוד שתשלם מדינת ישראל ביום שהמשק החקלאי ייפרץ לתחרות חופשית מוחלטת - התכנון החקלאי (חלוקת מכסות ייצור) יופסק, והמשקים הקטנים יקרסו. מהלך כזה יוביל לשינוי מוחלט של מפת ההתיישבות המוכרת לנו, כיוון שתכנון החקלאות בארץ היה מבוסס על הפריסה ההתיישבותית במדינת ישראל הישנה, בעיקר בפריפריה.
נביא לדוגמה את ענף החלב. ענף זה מורכב מ-160 רפתות קיבוציות גדולות ומ-700 רפתות מושביות קטנות ובינוניות. ביטול התכנון, דהיינו, ביטול חלוקת מכסות החלב לכל רפת, ופתיחת השוק כולו ליבוא, יפגעו קשות ברפתות הבינוניות והקטנות אשר רובן נמצאות במושבים בפריפריה. רפתות הן ענף שמחזיק אנשים "צמוד לקרקע", וקריסתן תביא לעקירת חלק גדול מהעוגנים ההתיישבותיים של הפריפריה.
נכס צאן הברזל
דוגמה נוספת היא ענף הלול. ענף זה מרוכז רובו ככולו בגבול הצפון. לפני זמן מה הוצעה לו רפורמה על-ידי המדינה, המחייבת השקעה גדולה של כ-500 מיליון שקל. אבל במקום לקדם את הרפורמה אשר הוצעה כבר על-ידי המדינה, ובאמצעותה לשדרג את הלולים וכך להוריד מחירים, במשרד האוצר מאיימים ביבוא ובריסוק המגדלים.
גם כאן, מדובר באנשים מבוגרים שחיים כל חייהם על גבול הצפון ומשמשים כחומת-מגן אנושית אל מול החיזבאללה. מעבר לשאלה של - מי ישלם את מחיר הוצאתם ממעגל הפרנסה והעלות הכרוכה בכך למשק; האם מישהו מהקברניטים שקל ברצינות מה ייוותר מההתיישבות החשובה כל-כך בצפון?
לבסוף, גם את הידע החקלאי - גאווה ישראלית בינלאומית - רוצה משרד האוצר לחסל על-ידי העברת מכון וולקני, מנהל המחקר החקלאי, לגליל. לכאורה, בעד הפריפריה. בפועל, פינוי 3,300 דונם חקלאי במרכז הארץ לצורכי נדל"ן ולטובתם של כרישי נדל"ן. ניתוקו של מכון וולקני מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וממכון ויצמן - אשר מהווים יחדיו את "משולש הברזל" של הידע החקלאי העכשווי והעתידי, שבו מתגאה ראש הממשלה באו"ם, ובגללו מבקשות מדינות אסיה ואפריקה מישראל "הבו לנו ידע חקלאי" - יהרוג את הפיתוח החקלאי ואת מיצובה של הטכנולוגיה החקלאית הישראלית כמובילה בעולם.
לסיכום, טובת הצרכן עומדת גם לנגד עיניו של החקלאי. החקלאי הרי תלוי בצרכן למחייתו. אבל לשם ייעול ענפי החקלאות השונים יש לגבש תוכנית לאומית, מקצועית ואחראית, ולא לבצע מהלך קפריזי ופופוליסטי. יש להבטיח מקור כספי שיעניק תמיכה לחקלאים, בהיקף של 5 מיליארד שקל לשנה, לאורך 15-20 שנה; ליישם את התוכנית בתהליך מבוקר, לשמור על מכוני המחקר ולטפל בבעיה העיקרית של יוקר המזון - פער התיווך.
החקלאות וההתיישבות הן נכס צאן הברזל של הציונות. ענפים אלה נכנסים היום לסחרור מסוכן, שתוצאתו עלולה להיות הרס המכנה-המשותף המחזיק את כל השבטים החיים כאן יחדיו, ובלי שהצרכן חסך לבסוף ולו אגורה.
■ הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל.