שלמה כהן / צילום: איל יצהר
בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל לאחרונה באופן חלקי את ערעורו של עו"ד שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, על החלטת בית משפט השלום בעיר לדחות את התביעה הנזיקית בסך חצי מיליון שקל שהגיש כהן נגד משטרת ישראל, בטענה כי במהלך אירוע שהתרחש בשנת 2011, לאחר שכהן התעמת עם נהג מונית שהסיע אותו למשרדו, עוכב כהן על-ידי המשטרה באופן לא חוקי.
השופטים יהודית שבח, יצחק ענבר ועינת רביד ביטלו את פסק הדין של בית משפט השלום והורו לו לדון מחדש בשאלת הנזק שנגרם לכהן בשל העיכוב וכן בשאלת האשם התורם של כהן לנזק שנגרם לו בשל התנהגותו. כן חייבו השופטים את המדינה לשאת בהוצאות הערעור של כהן בסך 20 אלף שקל.
בפסק הדין העביר המחוזי ביקורת על התנהגות המשטרה, שעיכבה לדבריו את עו"ד כהן שלא לצורך בתחנת המשטרה למשך זמן ממושך מדי. "עיכובו של כהן בתחנה חרף הרף הנמוך של חומרת האירוע מעורר תהייה מעיקה שמא מישהו גמר אומר בדעתו ללמד את כהן לקח ולהשפילו, אם בשל דבריו המתנשאים כלפי השוטרים, אם בשל סירובו להצעת פתרון הסכסוך", נאמר בפסק הדין.
לאחר שבחנו את המקרה לעומק ומצאו כי כהן עוכב על-ידי המשטרה מהשעה 12:23 ועד השעה 15:48, פסקו שופטי המחוזי בנוסף כי "מתחייבת המסקנה כי משך עיכובו של כהן על-ידי המשטרה לא היה סביר, בשים לב למהות העבירה והזמן הסביר הנדרש לחקירה בעניינה".
ויכוח על עוצמת הקול ברדיו
תחילת הפרשה המעט מוזרה ב-1 באוגוסט 2011, אז נסע עו"ד שלמה כהן במונית שהזמין מתחנת המוניות "קסטל". במהלך הנסיעה ביקש כהן מהנהג דוד אבוחצירא, שהסיעו למשרדו ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, להנמיך את עוצמת הרדיו, שהפריעה לכהן לדבר בטלפון הנייד. הנהג סירב לבקשה, וכאשר כהן אמר לו כי הרדיו מפריע לו לשוחח בטלפון, ענה הנהג: "אתה מפריע לי לשמוע רדיו". לאחר זמן מה הנהג עצר את המונית וביקש מכהן לפנות את הרכב. כהן סירב, והנהג הזעיק את המשטרה.
שני שוטרים הגיעו למקום, ועם הגעתם יצא הנהג ושוחח עמם. באותה עת שוחח כהן עם פקח המשמעת של תחנת "קסטל" והתלונן על הנהג. בהמשך דרש השוטר מכהן לפנות את חפציו מהמונית ולשלם לנהג. כהן בתגובה טען בפני השוטר כי על-פי החוק על הנהג להסיעו למחוז חפצו. במהלך המשפט הוא הוסיף וטען כי על-פי תקנות התעבורה קיים איסור על הפעלת מקלט בקול רם, וכי חובה על נהג להנמיך את קול הרמקולים לבקשת נוסע.
בסופו של דבר, ולאחר שכהן ניסה להסביר לשוטר שהוא טועה, הודיע לו השוטר כי הוא מעוכב והורה לו להתלוות אליו לתחנת המשטרה, תוך שאמר לנהג: "בוא תגיש תלונה".
בתחנת המשטרה הושב כהן במסדרון ולאחר זמן קצר הועבר לתא מעצר, ודלת הסורג ננעלה. לאחר זמן מה הציעו לו השוטרים לשלם לנהג המונית ו"לסגור את העניין", שאם לא כן יואשם בקבלת דבר במירמה, אך כהן סירב. לאחר מכן העובר כהן לחקירה בפני חוקר בשם יצחק אורנשטיין, ולטענתו הוא עוכב בתחנת המשטרה 4 שעות עד לשחרורו, שבמהלכן לא נערכה כל פעולת חקירה.
לאחר המקרה הגיש כהן תלונה ליחידה לתלונות הציבור במשטרה, שדחתה אותה לגופה. בנוסף הגיש כהן תלונה למח"ש, אשר דחתה אותה, מאחר שהמסגרת המתאימה לבירור תלונותיו היא היחידה לתלונות הציבור. בהמשך הגיש כהן גם ערר על דחיית תלונתו במח"ש לפרקליטות המדינה, אשר נדחה גם הוא, ולכן גם תבע את הגורמים הללו בטענות ל"טיוח" תלונותיו.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום טען כהן, בין היתר, כי המשטרה והשוטר פעלו לא בסמכות ופגעו בחירותו, כי נכלא ללא סמכות, וכי נגרמו לו נזקים בסך 1.3 מיליון שקל. לצורכי אגרה כימת כהן את התביעה ותבע חצי מיליון שקל בלבד.
המדינה: תביעה קנטרנית וטורדנית
המדינה טענה מנגד כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, שהחלה בסכסוך של התובע עם הנהג על תשלום של 26.30 שקל ועל עוצמת הרדיו ברכב, ואלמלא התנהגות התובע במפגש עם השוטרים, האירוע היה מסתיים תוך דקות. אלא שהתובע התייחס לשוטר בזלזול, העליב אותו וסירב להישמע להוראותיו לפנות את המונית, ועל כך עוכב ונחקר.
השוטר שהעיד במשפט טען כי כהן התייחס אליו בכוחניות, דיבר בצורה מתלהמת ובוטה, הטיח בו עלבונות והאשמות לכל אורך האירוע וסירב להישמע להוראותיו.
בפסק דינה המנומק דחתה שופט השלום אושרי פרוסט את טענות כהן אחת לאחת. ביחס לטענתו כי השוטרים התנהלו כלפיו בצורה לא תקינה, השופטת קבעה כי "העיכוב נבע מאי-ציות להוראות השוטר בעת מילוי תפקידו, מה שהצדיק את עיכובו של כהן".
לגבי הטענות של כהן בדבר מקום ומשך העיכוב, פסקה השופטת: "לא מצאתי פגם בעיכובו של התובע בחדר המעוכבים לחקירתו. לשם כך נועד חדר זה, ובין היתר, השהייה בו מונעת מהיוצאים והבאים לתחנה לדעת אודות המעוכבים. גם לא מצאתי פגם בזמן שהיית התובע בחדר העיכוב, כאשר היה צורך בקבלת אישור קצין בכיר לחקירת התובע כעורך דין".
בית משפט השלום קבע בנוסף כי העיכוב של כהן על-ידי המשטרה "נבע מאי-ציות להוראות שוטר והעלבת שוטר בעת מילוי תפקידו, מה שהצדיק את עיכובו של כהן".
המחוזי: העיכוב לא היה נחוץ
כהן לא השלים עם פסק הדין, ובאמצעות עורכי הדין דרור ארד-איילון ולי גורן ערער עליו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שקיבל כאמור את ערעורו. שופטי המחוזי מצאו כי עד שכהן יצא מהמונית והזדהה בפני השוטרים - פעולת העיכוב הייתה כדין. ואולם, לדבריהם, הם פסקו כי לאחר מכן פעלו השופטים שלא כשורה.
לפי פסק הדין בערעור, ברירת המחדל בחוק המעצרים, בה צריכה הייתה לנהוג המשטרה בכהן במקרה זה, הייתה זימונו באופן מתואם לחקירה בתחנת המשטרה במועד מאוחר יותר, במקום לדרוש ממנו להתלוות באופן מיד לתחנה כפי שאירע.
"חקירתו של כהן הייתה אמורה להתבטא במספר מצומצם של שאלות קצרות ופשוטות ולהימשך לא יותר ממספר דקות ספורות, לא שונה מתשאול נהג ששוטר עוצר את נסיעתו על אם הדרך עקב חשד לביצוע עבירת תנועה", כתבה השופטת שבח.
"עיכובו של כהן בעיתוי זה לא היה נחוץ ולא שירת שום מטרה. עיכובו של כהן בשלב זה, חרף הרף הנמוך של חומרת האירוע, מעורר תהייה מעיקה שמא מישהו גמר אומר בדעתו ללמד את כהן לקח ולהשפילו, אם בשל דבריו המתנשאים כלפי השוטרים, אם בשל סירובו להצעת פתרון הסכסוך".
בהמשך, כאמור, נקבע כי גם משך העיכוב של כהן במשטרה היה מוגזם ובלתי סביר בנסיבות העניין. "העולה מכל האמור לעיל הוא שכהן היה זכאי לתבוע מהמדינה את נזקיו ואת עלבונו בגין העיכוב, שתחילתו בהכשר אך המשכו בעוולה, ואין אני מביעה עמדה מהו המשקל שיש לייחס, אם בכלל, להתנהגותו של כהן, המבוגר האחראי שבחבורה שהבעיר את אש המריבה, שלכך תיתן דעתה הערכאה הדיונית (בימ"ש השלום)", סיכמה השופטת שבח.