חשבון פייסבוק / צילום: צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
אחת הסוגיות שמטרידה מעסיקים ועובדים היא עד כמה מותר למעסיק לחדור לפרטיות של עובדיו כדי לפקח על עבודתם, ומהם גבולות האסור והמותר בכל הנוגע לחדירה של מעסיקים ומנהלים לתיבות המייל של עובדיהם.
אין כמעט אדם שאינו עושה שימוש בדואר אלקטרוני, הן לצורך תכתובות אישיות והן לצורכי העבודה, אבל התכתובות הללו עלולות ליצור קונפליקט עם המעסיק. כך היה, למשל, במקרה של העובדת טלי איסקוב-ענבר, שעבדה בחברת הסטארט-אפ פאנאיה.
לאחר שאיסקוב-ענבר פוטרה מעבודתה, הגיע הסכסוך בינה לבין החברה שהעסיקה אותה לבית הדין לעבודה. החברה ביקשה להגיש כראיה תכתובות מייל ששלחה איסקוב, כדי להוכיח כי פיטוריה לא נבעו בשל הריונה, אלא כיוון ששלחה קורות-חיים למעסיקים אחרים ממקום עבודתה.
בפברואר 2011 הוציא בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נרחב ותקדימי, שבו התווה את העקרונות המנחים בנוגע לחדירת מעסיקים למחשבים ולתיבות המייל של עובדים ולהגשת תכתובות מייל כראיה בהליך משפטי.
בימים אלה הגיעה הסוגיה לראשונה גם לפתחו של בית המשפט העליון. השופט נעם סולברג נדרש להכריע בבקשת רשות ערעור של יהודה זינגר, עובד לשעבר בחברת "יהב חמיאס טכנולוגיות" נגד החלטת המחוזי לאפשר לחברה לעשות שימוש בתכתובת הדוא"ל הפרטית-אישית של עובד אחר, גדעון ברגר, כראיה בתביעה שהגישה החברה נגד השניים.
בתביעה טענה "יהב חמיאס טכנולוגיות" כי ברגר, שהועסק אצלה עד ליוני 2015, שימש למעשה כ"סוס טרויאני" והעביר חלק ניכר מפעילותה העסקית למיזם משותף שלו, של זינגר ושל בנו, עומר ברגר, שהועסק אף הוא זמן קצר בחברת יהב. החברה טענה כי ברגר העביר שמות של לקוחות, ספקים, הזדמנויות עסקיות וקשרים למיזם המתחרה שהיה שותף בו.
לתמיכה בטענותיה צירפה החברה לתביעה העתקים של עשרות הודעות דוא"ל מתיבת המייל הפרטית של ברגר, שאליהן נחשפה לטענתה באקראי, המלמדות לשיטתה על אורכה והיקפה של התרמית הנטענת.
זינגר מצדו העלה טענות נגד קבילותן של הודעות הדוא"ל, ולאחר מכן הגיש בקשה לפסילת הראיות הללו. לטענתו, החדירה לתיבת המייל של ברגר מהווה האזנת סתר אסורה, ולחילופין טען כי הראיות הושגו באופן בלתי חוקי ותוך פגיעה בפרטיותו.
מנגד, החברה טענה כי היא רשאית להשתמש בהודעות המייל כראיות, מכיוון שהיא נחשפה אליהן בתום-לב ובאופן מקרי, כאשר העובד לשעבר הותיר את תיבת הדוא"ל הפרטית-אישית שלו פתוחה במחשבו בחברה לאחר סיום העבודה.
השופט סולברג קיבל את בקשת רשות הערעור של זינגר ופסל את ההודעות בדוא"ל כראיה. לדבריו, "גרסתה של החברה, שלפיה כל המסמכים נתגלו לה באופן מקרי ופאסיבי על גבי המחשב שבבעלותה, מעלה תמיהות לאור כמות ההודעות שצורפו ותאריכיהן, אשר קשה להלום שהיו כולן פתוחות על גבי המחשב, וכי נמצאו ללא חיטוט וחיפוש בתיבת הדוא"ל".
יתרה מכך, כתב סולברג, עובד שהותיר את תיבת הדוא"ל שלו פתוחה על גבי מחשב של המעסיק, לא נתן בכך הסכמה לעיין בהודעותיו, וקיימת חזקה שאין בכך כדי להעניק רשות למעסיק לעיין או להעתיק דברים המצויים בתיבת המייל.
לדבריו, "בזמננו, המרחב הווירטואלי הפרטי של המשתמש במרחב הוא כמו המרחב הפיזי של האדם, ולכן חדירה בלתי מורשית למחשב שבו השתמש, כמוה כחיטוט בחפציו האישיים של בעליו. כאשר אדם מוצא כי אדם אחר השתמש במחשבו ושכח להתנתק מתיבת הדוא"ל שלו, מחשבון הפייסבוק שלו וכיוב' - חובה עליהם להתנתק מהם מיד, ולא לעיין במידע שאליו נחשף".
סולברג ציין כי בכך "לא דומה שולחן וירטואלי לשולחן עבודה פיזי. אדם המשאיר בנכס שהושכר לו יומן אישי - כלום רשאי בעל הנכס לעיין ביומן זה? התשובה לכך היא בשלילה. הנחת המוצא היא שכאשר (מדובר) בחומרים אשר ברור שהם חומרים פרטיים, חזקה כי השארתם ברשות אחר נעשתה בשוגג, ואינה מלמדת כלל ועיקר על הסכמה".
עוד נקבע כי בהעברת הודעות דוא"ל מתיבה עסקית לתיבה פרטית-אישית, אין בכדי לשנות את אופיה של אותה תיבה. "טענת החברה, שלפיה לתיבת הדוא"ל (הפרטית של העובד - ח'מ') היו מאפיינים עסקיים, משום שברגר העביר אליה הודעות דוא"ל מתיבתו העסקית, אינה מקובלת. אין בכך שהועבר לתיבה הודעות, בכדי לשנות את אופיה מתיבת דוא"ל פרטית-חיצונית".
לסיכום, השופט פסק כי אף אם הוא מאמץ את גרסתה העובדתית של החברה, שביקשה להשתמש בדוא"ל הפרטי כראיה בתביעה, הראיות הושגו תוך פגיעה בפרטיות העובד, והן אינן קבילות.
לדבריו, לאור פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בפרשת איסקוב, המעסיק אינו רשאי לעקוב או לנטר הודעות שנמצאות בתיבת דוא"ל אישית-פרטית של העובד, אלא בהסכמת העובד; וראיות שהושגו בדרך זו אינן קבילות כראיה בהליך משפטי.
למרות כל האמור לגבי המקרה הזה, סולברג ציין כי ייתכנו מצבים שבהם אדם שנחשף באופן פאסיבי ומקרי להודעת דוא"ל של אדם אחר, יוכל כן להיות רשאי בכל זאת להעתיק אותן ולהשתמש בהן כראיה, אף ללא צורך בצו שיפוטי; אך לדבריו, "הדבר תלוי בכל מקרה לגופו". בשורה התחתונה, במקרה הנדון, החזיר השופט סולברג את התיק להכרעת בית המשפט המחוזי שיצטרך לבחון את העובדות ולקבוע האם בנסיבות המקרה ניתן לעשות שימוש בראיות למרות הפגיעה בפרטיות.
ל"גלובס" נודע כי לאור פסק הדין של סולברג, מיהרו משרדי עריכת דין המייצגים מעסיקים להמליץ ללקוחות כיצד לנהוג במקרים שבהם הם עומדים בפני דילמה שמא עובד או עובד לשעבר מעל באמון ו/או הוציא נתונים של החברה.
כך' למשל, כתב משרד עורכי הדין נ. פינברג ללקוחותיו: "במקרה שבו המעסיק נחשף באופן מקרי ו/או פאסיבי לתכתובת דוא"ל שבמסגרתה התגלתה לו פגיעה משמעותית בענייניו, הדורשת הגנה דחופה, המלצתנו הינה לקבל את עזרת בית הדין לעבודה באופן מיידי, באמצעות הגשת בקשה לצו שיפוטי לחיפוש ולתפיסת ראיות, המסתמך על ראשית הראיה שאליה נחשף המעסיק".
ניטור תיבות המייל של עובדים: גבולות המותר והאסור
בשנת 2011 שרטט בית הדין הארצי לעבודה' בפסק דינו בעניין העובדת טלי איסקוב, את גבולות המותר והאסור בכל הנוגע לחדירה ולניטור של מעסיקים לתיבות המייל של עובדיהם. בפסק הדין שכתבה הנשיאה בדימוס נילי ארד, והתקבל בהסכמת הנשיא בדימוס סטיב אדלר והשופטת רונית רוזנפלד, נקבע כי מעסיק רשאי לקבוע כללי "אסור ומותר" בשימוש העובדים במחשב ובמייל, וכי עליו לקבוע מדיניות ולהביאה לידיעת העובדים.
עוד נקבע בבית הדין כי על מעסיק לידע את עובדיו בנוגע לאפשרות של מעקב ספציפי אחר פעילות העובד במחשב, להסביר איזה שימוש ייעשה במידע ולכמה זמן הוא יישמר.
פסק הדין קבע גם כי על המעסיק ליידע צדדים שלישיים, שעשויים להיות מושפעים מהמעקבים, על האפשרות שהם יבוצעו.
בית הדין הארצי קבע עוד כי היקף החדירה המותרת של מעסיקים לתיבות המייל של עובדיהם תלוי בסוג תיבת הדואר האלקטרוני שבה עושה העובד שימוש.
השופטים ציינו כי במקומות העבודה יש 4 סוגי תיבות דואר אלקטרוני: תיבה "מקצועית", תיבה "מעורבת", תיבה "אישית-פנימית" ותיבה "אישית-חיצונית". לגבי כל סוג הם קבעו מה הם התנאים שבהם יוכל מעסיק לחדור לתיבות ולעשות שימוש בתכתובות העובד.
לגבי תיבה "מקצועית", נקבע כי היא אסורה לשימוש אישי, ולכן המעסיק רשאי לקיים פעולות ניטור ומעקב אחר נתוני התקשורת והמייל ולחדור לתוכן תיבה זו. עם זאת, השופטים ציינו כי אם עובד קיים תכתובת אישית בתיבה המקצועית, המעסיק אינו רשאי להיכנס לנתוני התוכן של התכתובת - אלא אם כן מדובר בהתנהגות פוגענית ו/או פלילית של העובד, וגם אז חייב המעסיק לקבל את הסכמת העובד לחדירה לתוכן התכתובת האישית שלו.
לגבי תיבת דואר אלקטרוני שהועמדה לצרכיו האישיים של העובד, או תיבה "מעורבת", קבעו השופטים כי המעסיק אינו רשאי לחדור אליהן ולא לעקוב אחר התכתובת האישית בהן, למעט בנסיבות חריגות ורק לאחר שהעובד הסכים לכך.
באשר לתיבה "אישית-חיצונית", נקבע כי "נוכח בעלותו הבלעדית של העובד בתיבה זו, והיותה רכושו הפרטי כמו מכוניתו או ביתו, אסור למעסיק לקיים מעקב של נתוני תקשורת או תוכן על השימוש שעושה העובד בתיבה הפרטית, ואסור לו לחדור לתיבה הפרטית ולתוכן תכתובת האי-מייל של העובד במסגרתה".
השופטים הוסיפו כי מעסיק יהיה רשאי לחדור לתיבה זו רק במקרים קיצוניים, למשל, כשיש חשד לעבירה פלילית מצד העובד, אבל על המעסיק לקבל לשם כך אישור מראש בצו שיפוטי מבית הדין לעבודה.
בעניין יהודה זינגר, שופט העליון סולברג אימת בפסק דינו את פסיקת בית הדין הארצי, תוך שקבע כי הואיל וחברת "יהב חמיאס טכנולוגיות" חדרה לתיבת המייל הפרטית של העובד לשעבר, זינגר, ללא רשותו ותוך פגיעה בפרטיותו - הדבר אסור, והודעות המייל שהשיגה בדרך זו אינן קבילות כראיה בבית המשפט.