קניות און ליין, צרכנות, נתח שוק עגלת קניות / צלם: טינקסטוק
שוב עורכי דין. שני המועמדים שבחרה ועדת האיתור למנהל/ת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, והובאו בימים האחרונים להכרעת ראש הממשלה ושר הכלכלה והתעשייה בנימין נתניהו, הם עורכי דין. בדיוק כמו המנהלת היוצאת.
אחד מהם הוא היועץ המשפטי של משרד הכלכלה והתעשייה, עו"ד מיכאל אטלן, שלפני כחצי שנה הציג מועמדות לבית הדין הארצי לעבודה. המועמדת השנייה היא עורכת דין ממשרד אגמון ושות', ששמה נשמר בסודיות מופלגת על-ידי משרד הכלכלה והתעשייה. המועמדת הנבחרת, כך אומרים, ייצגה כל שנות הקריירה שלה חברות עסקיות בנושאים צרכניים. אם זה בעד הצרכן או מולו ונגדו - זה כבר לא ברור.
בדיקה באתר משרד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות' מעלה כי הוא מתמחה בנושאים הבאים: מסחרי, ליטיגציה, אנרגיה, תחרות והגבלים עסקיים, מימון ובנקאות, תכנון ובנייה, נדל"ן, רשויות מקומיות, איכות סביבה ורגולציה. באיזה מאלה מתמחה עורכת הדין המועמדת, ואיך זה קשור ל"תיאור העיסוק", כפי שפרסמה ועדת האיתור: להפעיל סמכויות בחוק הגנת הצרכן והחוק לקידום התחרות בענף המזון; את זה רק נתניהו, אם הוא בוחר לעשות מעשה של מנהיגות צרכנית אמיתית, חייב לשאול - ועל יו"ר ועדת האיתור, המנכ"ל עמית לנג, להשיב.
עוד שאלה חייב נתניהו לשאול: מדוע מובאים בפניו רק שני מועמדים? האם בין 63 המועמדים, וקרוב ל-20 המרואיינים, לא נמצאו 3-4 ראויים כדי לאפשר לו הרחבת אפשרויות וכיווני הבחירה?
ועוד שאלה: מדוע לחץ ודרש נציג נציבות שירות המדינה בוועדת האיתור, אילן רם, לתת רק שני מועמדים בלבד? זאת, כך נודע ל"גלובס", כאשר חברים בוועדה מצאו עוד כמה מועמדים ראויים, בהם אנשי צרכנות ולאו דווקא עורכי דין, שרצו להביא בפני השר להחלטתו. האם מדובר בהנחיה של הנציב משה דיין, יוזמה עצמית של רם או מעורבות כלשהי של גורמים פקידותיים/פוליטיים/עסקיים, שרצו להגדיל את הסיכוי של מי מהמועמדים?
עם זאת, על-פי הנציבות, מי שאחראי לענות לשאלה מדוע לא הובאו יותר מועמדים לבחירת השר הוא יו"ר הוועדה, לנג. נציין כי בדרישות המשרה לא מופיעה דרישה מחייבת לתואר וניסיון משפטי. עוד נציין כי חברי ועדת האיתור הם לנג (היו"ר), רם מהנציבות, יפעת ענבר מאגף החשבת הכללית, ד"ר שלומי פריזט נציג האקדמיה ואורלי גרטי סרוסי - נציגת ציבור.
האם לשני עורכי הדין המועמדים הסופיים יש את התודעה הצרכנית והלהט הנדרש בעבור המהפכה הגדולה העומדת, כך מקווים כולם, בפתח? זו שאלת השאלות. ניסיון ההווה והעבר מעלה כי היעדר מודעות צרכנית מוכחת וחוסר ניסיון ורצון למאבקים צרכניים לא מבטיחים טובות לתחום הממשלתי המוזנח הזה, למרות שעלה בשנים האחרונות לראש תשומת-הלב של הציבור.
מקריות מבורכת
מזל ומקריות נדירה נותנים לנתניהו ממש בימים אלה אפשרות יוצאת דופן להביא מהפך צרכני שיירשם לדורות וייזקף רק לזכותו. מדובר במינויים לשני התפקידים הצרכניים הבכירים והמרכזיים במיוחד. חשיבות זהות המנהלים הבאים מתגברת נוכח העובדה שמדובר בשני גופים עתירי סמכויות חוקיות - שנחשבים כושלים, שמנהליהם הפורשים אכזבו בשנות עבודתם, שבשנות פעילותם לא מילאו את החובות שבעבורם ניתנו להם סמכויות ותקציבים ובטח לא את הציפיות והתקוות הגדולות.
התפקיד הראשון: מנהל/ת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן - במקום תמר פינקוס הפורשת, עורכת דין ותיקה במשרד הכלכלה והתעשייה על גלגוליו, שקודם שימשה כתובעת ראשית במשרד. הרשות מצויה תחת סמכות משרד הכלכלה ושר הכלכלה, כלומר נתניהו.
התפקיד השני: מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות - במקום עו"ד אהוד פלג שלפני שבוע, אחרי 9 שנים בתפקיד, הודיע על פרישה. המועצה היא חברה ממשלתית ש-75% ממניותיה בידי הממשלה ו-25% בידי מכון התקנים, שבפועל נשלט על-ידי התאחדות התעשיינים. גם המועצה כפופה וממומנת על-ידי משרד הכלכלה ושר הכלכלה, כלומר נתניהו.
באופן לגמרי מקרי קרה ששני התפקידים הללו פתוחים דווקא עכשיו, מה שאומר שעתיד הפיקוח הצרכני הממשלתי נתון כל-כולו בידי נתניהו - בתנאי שישגיח לא להיגרר אחר אינטרסים אחרים במשרד או אינטרסים זרים מחוצה לו.
ראוי לו ונכון לו - פוליטית, רעיונית ואישית, כמי שנשא את דגל הכלכלה התחרותית המהווה בסיס חד-משמעי לתנאים צרכניים נאותים - להוביל כאן את המהפכה הצרכנית, שנזנחה והופקרה משך כל-כך הרבה שנים.
יותר מביך מאשר מבדח
טיפת היסטוריה: בשנת 2001 החלו דיונים, בעיקר כותרות מפי שרים, להקמת רשות ממלכתית להגנה על הצרכן. זאת, נוכח הכישלון המתמשך ביישום החוק על-ידי הממונה על הגנת הצרכן במשרד הכלכלה, שאז קראו לו תמ"ת (יש אומרים שהממשלה נאלצה להקים רשות רק כי במשך שנים לא יכלה להזיז ממקומו את הממונה הכושל דאז נוכח הגנת האיגוד המקצועי וועד העובדים).
הכוחות שפעלו נגד חקיקה צרכנית הביאו לכך שרק ביוני 2006 תוקן החוק להגנת הצרכן. עם זאת, חלפו עוד כמה שנים, שרים מתחלפים, ממשלות משתנות, מועמדים בעייתיים, עתירות וערעורים - עד שמתוך המשרד, בסוג של פשרה לשמירת השקט, מונתה בשנת 2010 עו"ד תמר פינקוס, שלא הותירה את רישומה.
כמה סיבות יש לכישלון המתמשך של הרשות להגנת הצרכן; חלקם אובייקטיביים, חלקם נובעים מניגוד העניינים של מנהלי המשרד שצריכים לדאוג גם לתעשיינים, גם להשקעות וגם לתעסוקה - מה שייצר לעתים מצב של הפקרת הצרכנות והצרכנים למען טיעונים גבוהים, גם אם חסרי טעם או אמת.
עוד גורם לכישלון המתמשך, אומרים במשרד, נובע מחוסר התודעה הצרכנית של המנהלת. בכל מקרה, לא שר אחד ולא שניים ניסו לבצע שינוי ולהזיז את פינקוס מהתפקיד - אבל נחסמו על-ידי הוועד.
ממול, וזו כבר פעילות בניגוד אינטרסים מחריש אוזניים וצורם במיוחד, פועלת מאז שנת 1966 המועצה הישראלית לצרכנות. חברה ממשלתית בשליטה ומימון המשרד ושר הכלכלה, בשותפות עם מכון התקנים (אם זה לא היה כל-כך מביך, זה היה יכול להיות מבדח). כלומר, המשרד שכאמור מייצג אינטרסים שמתנגשים בצרכנות, ואליו מצטרפים האינטרסים של התעשיינים באמצעות פקידי מכון התקנים, אחד הגורמים האנטי-צרכניים החזקים במשק.
בניגוד העניינים הבולט הזה משתלבת דמותו של המנהל בשנים האחרונות - אהוד פלג, עורך דין. זה שלפני שבוע הודיע על פרישתו. ויש אומרים כי נדחף לעשות זאת על-ידי כמה דירקטורים חדשים שהתחילו, משום מה, לשאול על מאבקים צרכניים.
בשני התאגידים הללו, שלא ממלאים את הציפיות, יש שדרה ניהולית כבדה. הם מעסיקים עשרות רבות של עובדים מתוך המשרד ומבחוץ. תקציב הרשות 17.3 מיליון שקל בשנה, ומועסקים בה 50 עובדים ועוד עשרות סטודנטים. תקציב המועצה צמח ליותר מ-10 מיליון בשנה, כאשר מספר עובדיה זינק מ-12 טרום כניסת פלג ליותר מ-50 כיום, לא כולל יחצ"נים וסוקרים.
תגובות: "מקובל להמליץ על מועמד אחד"
מנציבות שירות המדינה נמסר בתגובה: "תפקיד ועדת האיתור הוא למצוא את המועמדים המתאימים ביותר לתפקיד ולהמליץ עליהם לשר הממונה. מסיבה זו נבחרו שני מועמדים שנראו לוועדה מצוינים. לגבי השאלה למה לא בחרו ב-3 מועמדים - זהו תפקידו של יו"ר הוועדה להסביר. יובהר כי הכלל הוא שממליצים על מועמד אחד, וניתן להמליץ על 3 במקרים של התאמה דומה. כלומר, ייתכן מצב של הגשת 2-3 מועמדים כאשר הם שווים בהתאמתם לתפקיד, אך כל אחד מביא תחום שונה - ולכן משאירים זאת לשר. כך בוצע במקרה זה".
ממשרד הכלכלה והתעשייה נמסר: "בהתאם לכללים הנהוגים בוועדות איתור, מקובל להמליץ על מועמד אחד. לפיכך, המלצה על שני מועמדים הנה הרחבה. במקרה שחברי הוועדה היו מסכימים על מועמד נוסף, היו מרחיבים עוד יותר את המלצתם. חברי הוועדה לא נטו לעורכי דין, אלא למועמדים המתאימים ביותר לתפקיד על דעת כל חברי הוועדה".