אליקים רובינשטיין / צלם: איל יצהר
כל מי שחי במדינת ישראל, יודע שהחוק בארץ איננו בדיוק בבחינת קודש. יש לכך חסרונות עצומים, אבל גם יתרונות (בטווח הקצר) שכמעט כולנו מנצלים אותם. רבים מאיתנו נהנים לחנות באזור המסומן אדום-לבן במסגרת הסדרי אי-אכיפה בלתי כתובים בינינו לבין הרשויות המקומיות - וזה עוד לפני שדיברנו על מחסנים שצצים בחצרות בתים פרטיים ללא היתר, על מרפסות שנסגרות באין-מפריע ועל שאר מעשים שמותרים לנו מן ההפקר, כי האיסור עליהם לא נאכף בפועל. אולם, מה קורה כשהרשות מחליטה לקבוע סטנדרט חדש להתחיל לאכוף חוק שנזנח, ללא סיבה נראית לעין, במשך שנים?
שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, נדרש לשאלה הזו לאחרונה במסגרת דיון בעניינו של יהושע אלגלי, שהיה מנהל מחלקת משאבי האנוש בעיריית צפת ואישר - לעצמו - תוספת שכר בניגוד לחוק. אלגלי טען כי הסעיף שלפיו הועמד לדין והורשע בעבירות אתיקה - לא נאכף במקרים דומים, אפילו כאלה הקשורים לעירייה עצמה; כמו כן טען כי הוא נהג כפי שרבים נהגו בפועל בעבר, ולכן האכיפה נגדו בררנית ומפלה אותו לרעה.
אפליה מתונה
הדיון בבית המשפט העליון בעניינו של אלגלי עוסק לכאורה בנושא זניח של תוספת שכר בעיריית צפת, אבל לא רק. קחו לדוגמה, את יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, שטען בבקשה לדיון נוסף במשפטו כי בית המשפט העליון "קבע סטנדרט על חשבונו" בפרשת הולילנד. בית המשפט קבע כי דנקנר, ששכר את ה"מאכער" מאיר רבין - כדי ש"יסדר" את ענייניו מול מינהל מקרקעי ישראל בקרקעות המלח בעתלית - למעשה לקח חלק בשוחד שציפה שרבין ישלם לבכירי המינהל. הרציונל שעמד מאחורי קביעת בית המשפט הוא כי דנקנר ידע - לפי הסכומים הניכרים שהעביר לרבין - כי סביר שהכספים משמשים לשוחד.
מצד אחד, קשה להתעלם מעצימת העין של כל מי ששוכר "מאכער" - בפרט כשהוא משלם לו סכומים לא פרופורציונליים בעד טרחתו - מן האפשרות שה"מאכער" אינו אלא צינור לשחד פקידי ציבור, וקשה לאפשר למשחדים "להתחבא" מאחורי ה"מאכערים"; אך מצד שני, קשה להתעלם מכך שהשימוש ב"מאכערים" לקידום עניינים מול הרשויות היה, עד ממש לא מזמן, בגדר נורמה.
אלפי אנשים, אולי יותר - לפני ואחרי דנקנר - שכרו את שירותיו של "מאכער" ולא שילמו על כך מחיר פלילי או מחיר כלשהו. נהפוך הוא. פעמים רבות הם קיבלו את מבוקשם. ובמקרים רבים, יש להודות באמת, גם לא היה סיכוי שיקבלו את מבוקשם אלמלא אותו "מאכער".
אז כיצד מתקנים עיוות שכזה מבלי להפלות את הראשון להיענש? לשופט רובינשטיין יש תשובה: מפלים - אבל במתינות. כך, לדבריו בתיק אלגלי, את הראשון להיענש יש להעניש בעונש קל, ולאט-לאט יש להחריף את הענישה.
השופט רובינשטיין דחה את בקשת רשות ערעור שהגיש הממונה על משאבי האנוש, ובאותה הזדמנות חזר על כמה מההלכות של בית המשפט העליון בנושא האכיפה בררנית. בהתייחס לעצם המעשים של הממונה על משאבי האנוש, פסק רובינשטיין כי "אין להתעלם מממד החומרה הציבורית של מעשיו של אלגלי, נוכח מעמדו הבכיר בעירייה כמנהל האגף למשאבי אנוש, שהייתה לו יד גם בסיווגי שכר".
השופט הוסיף כי "כי תפקידו של אלגלי הטיל עליו אחריות רבה והעניק לו מידת אמון גדולה מצד הממונים עליו וממילא מצד הציבור בכללותו. ברי כי ככל שעובד הציבור נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות רבות יותר - כך נדרש הימנו להקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת".
כשניגש לדון בטענת האכיפה הבררנית, החל השופט את דבריו בעקיצה מרומזת לקלות שבה נטענת הטענה הזו מפי עורכי דין בשנים האחרונות. "טענה זו מועלית לעתים קרובות, ולא אחת מתברר כי בנסיבות הנוגעות למקרים אשר מובאים כהשוואה וכראיה לטענה, אין הנידון דומה לראיה. כדי להוכיח אכיפה בררנית, יהא על הטוען להראות בראש וראשונה כי אכן עסקינן בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלבנטי לעניין, כמצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום", קבע רובינשטיין.
בהמשך הוסיף השופט כי אכיפה בררנית בהעמדה לדין יכולה להתבטא בשתי דרכים: "בהחלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; או בהחלטה להעמיד לדין, בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום. ההכרעה בשאלה אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה היא בבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא מדובר בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלויה בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על-סוד שיקולים ענייניים".
השופט פסק בקשר לחלק מן הטענות של אלגלי כי ההבדלה בהחלטה להעמידו לדין, לעומת כמה מקרים ספציפיים וקשורים שהוא הצביע עליהם שבהם לא הייתה העמדה דין - הייתה עניינית.
בסיכום דבריו העיר השופט רובינשטיין הערה כללית יותר על אותו הצורך לעודד אכיפה ולרענן סטנדרטים, גם אם יש מי שירגיש מקופח מכך בשל היותו מי שנענש ראשון; כמו גם על הדרך הראויה - המדורגת - לעשות זאת, לשיטתו.
"משמחליטה הרשות לאכוף מה שלא אכפה שנים", פסק, "אין בכך כמובן דופי, ותמיד יפול על פלוני כלשהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך במציאות, שהרי יש להתחיל אי-פעם, אלא שכמובן ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה ההדרגתית".