השוחד בהולילנד: דני דנקנר מבקש דיון נוסף ועיכוב המאסר

דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, הורשע ע"י ביהמ"ש העליון במתן שוחד ונידון לשנתיים מאסר ■ כעת הוא טוען: "תופעת 'המאכערים' היא תופעה מוכרת ונפוצה בישראל. המחוקק לא קבע כללים נורמטיביים ברורים"

דני דנקנר / צלם: תמר מצפי
דני דנקנר / צלם: תמר מצפי

דני דנקנר אינו משלים עם הרשעתו בשוחד במשפט פרשת הולילנד. דנקנר - יו"ר בנק הפועלים לשעבר, שהורשע במתן שוחד ונידון לשנתיים מאסר בפועל - הגיש היום (ה') לבית המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף בעניינו בהרכב שופטים מורחב.

לצד הבקשה לקיים דיון נוסף בעניינו מבקש דנקנר מהעליון לעכב את ביצוע העונש של שנתיים מאסר שהוטל עליו, עד תום הדיון הנוסף.

באמצעות עורכי הדין טל שפירא ואריאל כפרי, טוען דנקנר בבקשתו כי על העליון לקיים דיון נוסף בפסק הדין בעניינו, על-מנת לבחון ולהכריע מהן אמות-המידה הנורמטיביות לפיהן יש לפרש את העבירה של תיווך בשוחד בהקשר שבו הורשע דנקנר ולשרטט גבולות ברורים באשר לתופעת "המאכערים".

דנקנר הורשע לצדם של אהוד אולמרט ושאר נאשמי פרשת הולילנד על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב דוד רוזן, ובהמשך על-ידי בית המשפט העליון (שדחה את ערעורו), במתן שוחד.

דנקנר הורשע בשוחד על כך שהוא שילם יותר ממיליון שקל ל"מאכער" מאיר רבין, שהיה עוזרו של שמואל דכנר, זאת כדי שרבין יסייע לדנקנר לקדם את עסקת שינוי ייעוד הקרקעות של חברת תעשיות מלח שהייתה בבעלות משפחת דנקנר.

"תופעת 'המאכערים' היא תופעה מוכרת ונפוצה במדינת ישראל. המדובר בסוגיה ציבורית-עקרונית שלא ניתן להפריז בחשיבותה ובהיקפה הנרחב, כמו גם בהשלכות הרבות שיש לה על טוהר המידות ואמון הציבור במוסדות השלטון. חרף הקולות הרבים הקוראים להסדרת התופעה, המחוקק לא קבע כללים נורמטיביים ברורים שיש בהם כדי להסדיר תופעה זו, וגבולותיה נותרו עמומים ובלתי מוגדרים", כתב דנקנר בערעורו.

לדבריו, "בענייננו נדרש בית המשפט הנכבד - לראשונה בפסק הדין ועל רקע מקרה מיוחד זה - ליטול על עצמו את המשימה המורכבת של שרטוט הקו הדק המפריד בין 'תיווך לגיטימי' לבין 'תיווך בלתי לגיטימי' העולה אף כדי עבירה פלילית של תיווך בשוחד". 

"עבירה עמומה ומעורפלת" 

לדברי דנקנר בבקשה לדיון נוסף, האופי הגורף והמעורפל של עבירת "שוחד ההנעה" מגלה צורך מובהק, ציבורי ומשפטי, שלא ניתן להפריז בחשיבותו, לקבוע עקרונות נורמטיביים אחידים וברורים באשר לפרשנות הראויה שיש לתת לסעיף זה בחוק העונשין, כמו גם לתחום באופן ברור את גבולותיו של האיסור הפלילי העומד בבסיס עבירה עמומה זו.

"עסקינן בעבירה עמומה ומעורפלת, שגבולותיה אינם ברורים דיים, ואין די בהלכה התקדימית שנפסקה לראשונה בפסק הדין, המצויה עדיין בראשית דרכה, כדי להבהיר את גדרי העבירה וממילא להרשיע את העותר בעבירה זו על-פי המצב המשפטי כיום", נטען בבקשה לדיון נוסף.

בנסיבות אלה, מוסיף וטוען דנקנר, יש קושי בהרשעת דנקנר בשל עמימותה של הוראת החוק, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון החוקיות והכלל הבסיסי לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה".

דנקנר מציין כי בפסק הדין של העליון הוצגו שתי גישות פרשניות שונות באשר לתחימת גבולות העבירה והפרשנות הנכונה שיש לתת למושגים "משוא-פנים או הפליה":

לפי הגישה הראשונה, חל איסור על קבלת כסף או טובת הנאה אחרת כדי להניע את עובד הציבור למשוא-פנים או להפליה, כאשר יעד ההנעה הוא בניגוד לדין או לנוהל של הרשות, וכאשר אין זה משנה אם עובד ציבור פעל, הלכה למעשה, תוך סטייה מן הדין או מן הנוהל.

לפי הגישה השנייה, די בכך ששוחד ההנעה נועד לגרום לעובד הציבור, בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, להכניס למערכת שיקוליו שיקול זר.

לטענת דנקנר, לאור חילוקי הדעות בין שופטי ההרכב, פסק הדין אינו מכריע בשאלה מהותית ומכרעת זו, והיא נותרה פתוחה אף לאחריו.

"בהינתן קשיים אלה, אין בפסק דינו של בית המשפט הנכבד כדי להדריך את הציבור בדבר האסור והמותר בהעסקתם של 'מאכערים', ובין היתר אף מכאן קשיותו של פסק הדין. מדובר בפסיקה חדשה ותקדימית, העולה כדי חידוש הלכתי", נטען בבקשה לדיון נוסף. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988