מזוודה/ צילום: Shutterstock
במשך השנים הגיעו לבתי המשפט אלפי מקרים שבהם נפגעים טענו שאירעה תאונת דרכים, בה בעת שחברות הביטוח טענו שלא מדובר כלל בתאונת דרכים כהגדרתה בפוליסה או בחוק. בתוך כל המקרים בלטו סיפורים בלתי צפויים, ולעתים בתי המשפט קבעו נגד עמדתן של חברות הביטוח ופסקו כי מדובר בתאונת דרכים המזכה בתגמולי ביטוח לפי חוק הפלת"ד ("חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975"). נפגעים רבים מגיעים לפתחו של בית המשפט על-מנת לזכות בהכרה זו, מכיוון ש"כניסה" תחת הגדרת החוק הנ"ל מקלה מאוד עם הנפגע בתאונה: אין כל צורך להוכיח מי גרם לתאונה בכדי לקבל פיצוי. נציג מקרים, ונבחן באילו כלים משתמש בית המשפט בבואו להכריע.
מ' עבד כנהג מונית. באחד הימים, לאחר שהסיע נוסע ליעדו, ירד מרכבו כדי לפתוח את תא המטען ולפרוק את מזוודתו הכבדה של הנוסע. תוך כדי כך, נפלה המזוודה ארצה וגרמה למתיחת ידו הימנית של מ'. באותה העת, השימוש במונית בוטח על-ידי חברת ביטוח בפוליסת ביטוח חובה. למחרת התאונה נבדק מ' במרפאה, טופל ושוחרר לביתו. בהמשך עבר סדרה של טיפולים פיזיותרפיים ואושרה לו תקופת אי-כושר לעבוד למשך 75 יום. נוסף על כך, המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע לו נכות קבועה בשיעור של 5% בשל הגבלה מזערית שנותרה ביישור מרפק ימין בהשוואה למרפק שמאל.
חברת הביטוח טענה כי התאונה אינה מהווה כלל תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ולכן אינה מכוסה במסגרת הפוליסה שהייתה ברשותו בשעת התאונה. מ' טען כי הוכיח את נסיבות אירוע התאונה מאחר שדבריו נמסרו סמוך לאחר התאונה באופן ספונטני ואותנטי, ונרשמו בתיעוד הרפואי. לדבריו, התאונה היא תאונת דרכים משום שהורדת המזוודה וסגירת תא המטען הן הכרחיות להמשך נסיעתו כנהג מונית. מ' הוסיף והעיד כי למרות שירד מהמונית כדי לפרוק את המזוודה, לא דומם את המנוע, ואף לאחר פריקת המזוודה כוונתו הייתה להמשיך בדרכו באופן מיידי, דבר שאכן עשה לאחר התאונה.
חברת הביטוח טענה בתגובה כי פעולות פריקה וטעינה מוחרגות מתחולת חוק הפלת"ד, והואיל ופעולתו של מ' נכנסת לגדר "פריקה" - אין כיסוי ביטוחי במקרה זה. כמו כן טענה חברת הביטוח כי מ' אינו עובד תקופה ארוכה בשל מחלות שונות שמהן הוא סובל, וזאת ללא כל קשר לתאונה. לכןף לדבריה, אין כל הצדקה לפסוק לתובע פיצוי כלשהו לעתיד, לא הפסדי ההשתכרות וגם לא הפסדי פנסיה. בית המשפט השתכנע כי מ' דובר אמת ולא נמצאו סתירות בעדותו. נוסף על כך, העובדה שלא הסתיר את מעורבותו בתאונת דרכים קשה כמה שנים קודם לכן ואף הודה כי תקופה ארוכה הוא אינו עובד בשל מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל (ללא כל קשר לתאונה) העידה על מהימנותו. מ' לא היסס להיות גלוי, למרות ההשלכות הצפויות לעובדות אלה על קביעת גובה הפיצוי.
בית המשפט הדגיש כי כדי שאירוע ייחשב "תאונת דרכים" צריכים להתקיים 3 תנאים מצטברים, שהם: שימוש ברכב מנועי, השימוש נעשה למטרות תחבורה והנזק נגרם עקב אותו שימוש. בית המשפט ציין פסיקה קודמת, שקבעה כי כדי שתוכר פעולה ברכב כ"נסיעה" - הפעולה חייבת להיות חלק טבעי ואינטגרלי ואף בעלת קשר פיזי לנסיעה עצמה באופן שתהווה חלק מהותי במקבץ הפעולות שמקימות את השימוש למטרות תעבורה. בית המשפט ייחס חשיבות לעובדה שרכבו של מ' לא הגיע לתחנתו האחרונה, אלא שאחרי פריקת המזוודה התכוון מ' להמשיך בנסיעתו לאיסוף לקוח אחר, ולכן ישנו רצף פעולות הממשיך את פעולת הנסיעה. לדבריו, מדובר היה בעצירת ביניים אשר לא קטעה את רצף הנסיעה, ובאה יחד עם פעולת פריקת המזוודה (בדגש על מקצועו של מ' כנהג מונית). בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את חברת הביטוח לפצות את מ' בתשלום פיצוי כספי בניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע בגין נכותו הקבועה.
עניין של זמן
במקרה אחר, נ' הגיש תביעה על-פי חוק הפלת"ד בגין תאונת דרכים שאירעה לו לדבריו, כאשר נסע ממקום עבודתו לביתו בשעות הצהריים כדי לאכול ולשוב לעבודה כדי להעמיס סחורה. נהג שהמתין בצומת הסמוך לביתו העיר לו כי פנס צד אחד במשאיתו אינו פועל. מכיוון שמדובר ברכב משא כבד והבטיחות הנדרשת בו גבוהה, נ' עצר את המשאית בצד הדרך כדי לנסות ולסדר את הפנס. לצורך כך, ניסה נ' לחתוך את האזיקון בחלק המחזיק את מכסה המנורות, ובעודו עושה זאת, נחתך קשות באגודל יד שמאל ובכף יד שמאל. חברת הביטוח הכחישה את אירוע התאונה, וטענה כי לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. האם האירוע מהווה תאונת דרכים?
חוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כמאורע שבו "נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". ישנם ארבעה תנאים מצטברים על-מנת שטיפול או תיקון ייחשבו כתיקון דרך, אשר נחשב "שימוש ברכב". התנאי הראשון הוא שהתיקון התרחש לאחר תחילת הנסיעה ולאחר היציאה לדרך (מבחן גיאוגרפי); התנאי השני הוא שהתיקון נדרש עקב התרחשותו של אירוע פתאומי; התנאי השלישי הוא שהתיקון איננו תקלה מורכבת המצריכה טיפול בידי איש מקצוע; והתנאי הרביעי הוא שהתיקון צריך להיות בכלי הרכב עצמו או באחד מרכיביו.
לגבי התנאי הראשון, בית המשפט ציין כי נ' תיאר בעדותו את שעת התאונה כ-14:00 על-מנת לשכנע את בית המשפט כי נסיעת העבודה עדיין לא הסתיימה כאשר התרחש האירוע, אך שעה זו אינה תואמת את המסמכים שנכתבו בסמוך לפציעתו אשר מהם עלה כי נ' התקבל לחדר המיון באותו יום בשעה 20:19. חברו של נ' העיד כי באותו היום בשעות הצהריים, לאחר שסיים את עבודתו, ראה את נ' מחזיק את ידו השמאלית כאשר היא שותתת דם. הוא ליווה את נ' לביתו, שם שטף את הפצעים, עטף את היד במגבת מטבח, ולאחר מכן הסיע אותו במשאיתו של נ' לבית החולים.
בית המשפט ציין כי ל-נ' וחברו לא היה הסבר באשר לשעות שחלפו בין שעת התאונה הנטענת על-ידם (14:00) לשעת ההגעה לחדר המיון בבית החולים (20:19). בית המשפט ציין כי סתירה זו היא סתירה מהותית הנוגעת ללב גרסתו של נ' כתובע. לפיכך, קבע בית המשפט כי האירוע התרחש בשעה 19:00 - ולא כחלק בלתי נפרד מנסיעת העבודה של נ'.
עוד הוסיף בית המשפט כי מאחר שהתאונה אירעה בסוף יום העבודה של נ', כאשר נ' כבר הגיע לביתו, לא היה בכוונתו להמשיך בנסיעתו. לכן קבע בית המשפט כי אין מדובר בהגדרת "דרך" - אלא בסיום הנסיעה. לעניין מהות התיקון, מדובר בפנס אחד מני מרבים המצוי לאורך כל היקף המשאית, ועל כן בית המשפט סבר כי לא מדובר בתיקון חירום או בתיקון הכרחי שחייב עצירה ותיקון באמצע הדרך. הואיל ו-נ' לא קיים אחד מהתנאים אשר לפיהם אירוע מהווה תאונת דרכים במסגרת "שימוש ברכב", נדחתה תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח.
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.