מטרתה המוצהרת של שרת המשפטים איילת שקד במסגרת היוזמה להטיל אגרה על התובענות הייצוגיות, הייתה להקטין את מספר תביעות-הסרק ולייצר מצב שמוגשות בעיקר תביעות "מבוססות עילה" כפי שכינתה זאת השרה. המטרה ראויה, אין ספק. האמצעי שבחרה השרה לא סביר ולא מידתי, אם להשתמש בז'רגון הלא-חביב במיוחד על שקד - ונדמה כי גם השרה כבר מבינה את זה היום.

לו הייתה השרה מעבירה את האגרה בשיעור שביקשה להטיל בתחילה - עד 62.5 אלף שקל עבור בקשה לאישור תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי - לא היו מוגשות תביעות מופרזות, אך גם הגשתן של לא מעט תביעות מוצדקות היו הופכות לא כדאיות כלכלית, והציבור היה יוצא נפסד.

בשנים האחרונות קראנו לא מעט על שכר-הטרחה שגורפים עורכי הדין המייצגים בתביעות ייצוגיות, במיוחד סביב הסדרי פשרה שמושגים בתביעות ייצוגיות כמו גם בתביעות נגזרות.

המציאות במקרים רבים היא שמרגע שבית המשפט מאשר את ניהול התביעה כייצוגית, מתחילה הספירה לאחור לקראת פשרה שתניב לציבור החזר חלקי, שכביכול מייצג את נקודת האמצע (החמקמקה למדי) בין הסיכוי לקבלת התביעה, לסיכון של דחייתה החלקית או המלאה. הפשרות הללו כוללות כמעט תמיד גמול נאה לתובע הייצוגי ואף יותר מכך - לעורכי דינו - שהם המנוע האמיתי מאחורי התביעות הייצוגיות.

שכר-הטרחה של עורכי הדין של התובעים הייצוגיים, מגיע לעתים ל-16% אפילו 17% מסכום ה"זכייה" של הציבור במסגרת הפשרה. במקרים מסוימים, שכר-הטרחה של עורכי הדין, חוצה את הרף של עשרת מיליון השקלים. לא פעם כונתה התופעה ובצדק, "הסטארט-אפ של עורכי הדין".

 

בעיית נציג קשה

יש מי שיאמרו שהפניית הזרקור להתעשרותו הפתאומית של עורך דין, שאינו תמיד ותיק או מנוסה במיוחד, היא צרות עין. אך יש בכך משום רידוד של השיח. קשה שלא לחשוד שבמקרים רבים, הקופון השמן שגוזר עורך הדין, גורם לו לפעול בניגוד לאינטרסים של הקבוצה שלא מזמן הוסמך לייצג כתובע ייצוגי דה-פקטו (ברוב המקרים התובע איננו אלא אמצעי להגשת התביעה בידי עורכי הדין שיוזמים את התביעה בפועל, וגם עורכי הדין בתחום הזה מודים בכך).

שכר-הטרחה הגבוה אל מול הפיצוי החלקי לקבוצה המיוצגת הביא את היועץ המשפטי לממשלה להתערב פעמים רבות בתביעות ייצוגיות ונגזרות, במסגרת עמדות שהגיש נגד בקשות לאישור פשרות לבית המשפט. בשנה שעברה קראנו תגובה חריגה ביותר של היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, בה נכתב שהסכמה על פשרה בעניין תביעה נגזרת נגד צמרת בנק לאומי היא "חריגה, בעייתית ואשר צל מסוים שורה עליה" - לא פחות.

המנגנון המאזן בנושא פשרות שכאלה, הוא הצורך באישור בית המשפט, שבוחן את הפשרה ומאשר אותה רק במקרה שהיא סבירה בעיניו. אולם, נטייתם של השופטים לעודד פשרות על רקע העומס העצום שבו נתונה מערכת בתי המשפט, מביאה להרחבת "מתחם הסבירות" של הפשרות, כלומר לצמצום הנטייה לדחות אותן.

התוצאה היא שהציבור מקבל לא פעם צדק חלקי וצולע, בחסות בית המשפט. דוגמה בולטת בתחום הצרכנות היא אותם מקרים בהם במקום כסף, אנחנו מקבלים "שווה כסף". לא החזר של מאה השקלים שנגזלו מאיתנו מחברת סלולר זו או אחרת שלא קיבלה את הסכמתנו כנדרש לגביית הסכום, אלא הנחה של 70 שקלים על שירות עתידי, שאין לנו שום רצון להשתמש בו. זאת, בשעה שנציגי הציבור, עורכי הדין שהם בפועל התובעים עושים קופה יפה, ורצים לחפש את התיק הבא.

נזק עקיף נוסף הוא שסיומה של תביעה בפשרה, משרת את הטיעון של התעשיינים, היבואנים, המשווקים, חברות הסלולר, הבנקים - כל אותם גופים חזקים הנתבעים חדשות לבקרים. אלה מנפנפים בשיעור הפשרות הניכר כדי לטעון שרק חלק קטנטן מהתובעים הייצוגיים הוכיחו את מלוא התביעה, ולפיכך מרבית התביעות "אינן מבוססות עילה", או "מופרזות".

"תביעות ייצוגיות הן מכשיר שנועד לפתור בעיית ייצוג - הבעיה שלאוכלוסיות מוחלשות ונפרדות, לא היה כדאי כלכלית לעמוד על הזכויות שלהם בגלל עלויות התביעה, אלא אם יוכלו לנהל את התביעות יחד. זה אבסורד, אבל בעיית הנציג הפכה לאחת מבעיות היסוד של התביעות הייצוגיות", אומר פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. לדבריו, "ייצוג לא נאמן של הציבור על-ידי חלק מעורכי הדין, היא הבעיה שצריכה להטריד את שקד".

אלבשן מוסיף כי לטעמו, "שקד בחרה לשים את החסם בנקודה הלא נכונה - במקום להטיל אגרה בשער הכניסה, ובכך לסגור את שעריו של בית המשפט בפני רבים, צריך להציב מחסום בשער היציאה, למנוע רווחים מאלה שלא ייצגו את הציבור נאמנה. במצב הקיים, יש מקום להקשות מאוד על פשרות בתביעות ייצוגיות - גם אם יש אינטרס כללי למערכת בתי המשפט לעודד פשרות. לדוגמה - קביעת כלל לפיו שכר-הטרחה של עורכי הדין בפשרות יהיה מוגבל ונמוך - נניח עד 2% מסכום התביעה. ככה תיווצר תלות בין מיצוי הזכות של הציבור לבין האינטרס של עורך הדין המייצג".

אלבשן סבור גם כי חלום ההתעשרות המהירה של עורכי הדין בתביעות הייצוגיות, תרם לא מעט גם להגשת הליכים ייצוגיים מופרזים ובלתי מבוססים. לדבריו, "ככל שהתעשרות מהירה מפשרות תהיה פחות אפשרית, הדבר יקטין את כמות תביעות-הסרק ואת ההפרזה בסכומי התביעה".

אגרה כפי שביקשה השרה להטיל לא תטפל בבעיית הנציג, מסביר אלבשן - "ואין ספק שבעיית הנציג היא הבעיה המרכזית האמיתית בתביעות הייצוגיות".