אמיר ברמלי / צילום: כפיר חרבי
לאחרונה פורסם כי קרן הגשמה, בניהולו של אבי כץ, גייסה מהציבור במצטבר סכום נכבד של כ-1.7 מיליארד שקל לפעילות הנדל"ן שלה בחו"ל. זאת, ללא פרסום תשקיף כלל. כיצד התאפשר הדבר?
מנהלי קרנות השקעה הפתוחות לציבור הרחב ומשקיעות בעיקר בנדל"ן בארץ ובחו"ל, מצאו מסלולים "עוקפי תשקיף" שדרכם הם מגייסים סכומי-עתק ממשקיעים בודדים ויוצרים קבוצות של עד 35 משקיעים בכל פרויקט.
כך למעשה, לא חלה עליהם החובה להכנת תשקיף מלא או אפילו חלקי ואין שום צורך חוקי לפעול בשקיפות מול המשקיעים. הם אינם נדרשים להציג שום סוג של מתאר לגבי הפרויקט או כל דיווח אחר שיכול לשפוך אור על השימוש שהם מתכננים לעשות בכספי המשקיעים.
שיטת גיוסים זו, בה נוקטות הקרנות הפרטיות, מטרידה גם את רשות ניירות ערך. אך זו מצויה בקונפליקט: מצד אחד, אנשי הרשות מוטרדים מהמחסור בכלים חוקיים למיגור התופעה ולהגנה על כספי המשקיעים. מצד שני, הרשות חוששת כנראה שרגולציה ספציפית והגבלות על השקעות מסוג זה יפגעו ביכולת המשקיעים הקטנים והבינוניים להשקיע את כספם הפרטי בחופשיות. רבים ממשקיעים אלה, שהם בעלי יכולת השקעה של עד מיליון שקל, מעוניינים להשקיע בנכסים שיניבו תשואות טובות ושקודם לכן ההשקעה בהם הייתה שמורה רק לגופים גדולים ומוסדיים.
די להיזכר במקרים של קרן קלע (אמיר ברמלי) וקרן אור (חיליק טפירו), שהגיעו לחקירות ברשות ני"ע בשל חשדות להונאה ושימוש בכספי המשקיעים שלא כפי שהבטיחו, כדי להבין את חששה של הרשות מגופים הנמנעים מפרסום תשקיף ומשתמשים פעמים רבות בגיוסים לפי מכסה של עד 35 משקיעים.
אפשרות הגיוס בשיטה הזו יוצרת קבוצת קרנות עצומת ממדים עם לא מעט בעיות. כגון: ניהול הכספים של מאות, אלפי ואף עשרות אלפי משקיעים פרטיים על-ידי אדם אחד או מספר אנשים מועט, כאשר הסכומים המנוהלים אינם מוגבלים בתקרה וכל זאת מבלי שלרשות יש יכולת הגנה ופיקוח על אופן השקעת הכספים על-ידי אותן קרנות.
ייאמר לזכות רשות ני"ע, שהיא מנסה לנקוט בכל האמצעים שברשותה בכדי לנסות ו"לשמור" על המשקיעים בקרנות הללו. כך למשל, הוציאה הרשות לאחרונה הנחיה לפיה קרנות כאלה, המוכרות את "מוצריהן" בשיטת "מפה לאוזן" ודרך רשת האינטרנט, יצטרכו להסיר מפרסומיהן הבטחות תשואה וכל אמצעי שיווק ופיתוי אחרים למצטרפים.
תשקיף הוא לא פיתרון קסם
אבל האם די בכך? כנראה שלא, וספק אם גם חובת פרסום תשקיף הייתה פותרת את הבעיה. ראינו כבר כמה חברות נדל"ן בורסאיות שפרסמו תשקיף והשקיעו בפרויקטים בחו"ל כדוגמת אלביט הדמיה, בסר אירופה, קרדן ,חבס וחברות נוספות, ולאחר מכן התמוטטו תוך שהן גורמות הפסדים אדירים למשקיעים.
בהיעדר אלטרנטיבות השקעה הנושאות תשואה אטרקטיבית, נמשיך לראות משקיעים תמימים שיפקידו את כספם בידי אותם "אשפי פיננסים". לכן, הפחתת הסיכון לפגיעה משמעותית במשקיעים אלה תתאפשר רק אם הרשות לניירות ערך ומשרד האוצר יטילו מגבלות ריאליות על בעלי הקרנות ויצרו מצב של WIN WIN לשני הצדדים. עליהם למצוא דרך לאזן בין טובת המשקיעים והצורך להגן עליהם, לבין רווחת בעלי החברות המנהלות. הפתרון הסביר והיעיל ביותר יהיה שימת דגש על הרכב "שומרי הסף" באותן חברות, כך שיבחרו על פי אמות מידה מקצועיות, יהיו עצמאיים ובעלי סמכויות נרחבות, ותחול עליהם החובה לספק לרשות את הדיווחים המתאימים ובצורה שוטפת.
נוסף על כך, אמנם קבוצות השקעה של משקיעים פרטיים קטנים ובינוניים הן מבורכות, אבל חובה על המחוקקים להגביל כספית את היקף הגיוס המותר לפרויקט בודד ואת סך היקף הפרויקטים שיכולים להיות מנוהלים על-ידי אדם אחד או קבוצת ניהול אחת. בדומה למה שאנו מכירים מהעולם הבנקאי, שמקפיד על רמות האשראי שהוא מעניק לקבוצת לווים או ללווה בודד. שהרי לא ייתכן בשום אופן שמספר מועט של מנהלים ישלטו במספר רב של קרנות בהיקף של מיליארדים מכספי משקיעים שונים וממינוף זר, גם אם הם ידועים כמומחים בתחום.
כל עוד לא יחוקקו הגבלות על קרנות ההשקעה הפרטיות המכוונות לציבור הרחב וגיוס הכספים הלא מפוקח יימשך, זו רק שאלה של זמן עד שתתפוצץ הפצצה המתקתקת בפניהם של המשקיעים ותגרום להתמוטטות של קרנות נוספות.
הכותב הינו דירקטור בלשכת רו*ח ובחברות ציבוריות ובעל משרד ייעוץ חשבונאי ופיננסי