הרשתות החברתיות באינטרנט השתלטו על חיינו. אם אתה לא שם, אתה לא קיים. יש הרואים ברשתות אלה את המציאות שלהם. הם ממש "חיים" בתוכן. אלה מקפידים לעדכן, בכל רגע ורגע, היכן הם נמצאים, מה הם עושים, על מה הם חושבים, מציגים תצלומים מחייהם, ועוד ועוד. יש בכך יתרונות אך גם חסרונות רבים. לא זה המקום לפרט את כל היתרונות החסרונות. מקומם של אלה במחקר סוציולוגי-פסיכולוגי נפרד.
אלא שמעת שהרשתות החברתיות הפכו לחלק כה עיקרי בחיינו, הולכים רבים שבי אחריהן ורואים בהן את חזות הכול. מנסים להגן על פעילותן, כמעט בכל מחיר. הגולם קם על יוצרו.
לאחרונה יצא תחת ידי בית משפט השלום בתל-אביב פסק דין, שבו קבע השופט עודד מאור כי לאור ההתפתחות הטכנולוגית והמציאות המשתנה, אין לראות במי שלחץ "לייק" או "שיתוף" לסטטוס, אליו נחשף, כמי שפרסם לשון הרע. "אין בעצם הלחיצה על כפתור הלייק או השיתוף... את יסוד הבעת לשון הרע, אלא אך את השלב השני, יצירת פעולת ההגעה של הסטטוס לאחר".
על-פי מאור - שופט הידוע בחוכמתו הרבה ובפסקי דינו המקוריים והיצירתיים - "פרשנות אחרת, פשטנית יותר, עלולה להביא לתוצאה, לפיה משתמשים רבים באתר הפייסבוק הופכים כנתבעים בפוטנציה וכמי שעוולו כלפי הנפגע, אך בשל העובדה שלחצו (ולעתים גם בלא משים או בשוגג) על כפתור הלייק או השיתוף ביחס לסטטוס לו נחשפו, שאורך חייו של הסטטוס - לפחות מבחינתם - הוא לכל היותר שניות בודדות שלאחריהן כבר עברו לסטטוס הבא".
בהיותו מודע לתוצאות הקשות, שעלולות לנבוע מקביעתו זו, הוסיף השופט מאור וקבע, כי ייתכן שעד לתיקון החוק והתאמתו למציאות הטכנולוגית הנוכחית, יש להטיל אחריות על מי שבחר ללחוץ על כפתור הלייק או על כפתור השיתוף בפייסבוק, "וזאת מקום שאותו סטטוס פוגע בנפגע פגיעה משמעותית, חד-משמעית ובלתי מוצדקת".
דין לחיצה על "לייק" כדין לחיצה על "שיתוף"?
חשוב להסביר: לחיצה על כפתורי ה"לייק" וה"שיתוף" בפייסבוק מביאה לכך, שהסטטוס בו עסקינן יופץ ויגיע לעיניהם של גולשים. לחיצה על כפתור ה"לייק" משמעה, בדרך-כלל, הבעת דעתו של הלוחץ, שלפיה אהב את הסטטוס, שעה שלחיצה על כפתור ה"שיתוף" ("SHARE") משמעה, שהגולש סבור שמן הראוי להפיץ את הסטטוס ברבים ולהביא לכך שעיניהם של גולשים רבים תשזוף אותו. על-פי השופט מאור, אין להבחין בין שני אלה, ודינם זהה.
"יש לראות לחיצה על לייק כהסתכלות ממבט הציפור על הפרסום, במהירות הקריאה, מעין אמירה כללית של 'אהבתי', 'מצא חן בעיניי הרעיון', 'נחמד', 'מצחיק", 'מרגש', ולאו דווקא כהבעת תמיכה לכלל האמור בסטטוס הראשון. הא ותו לא", כך קבע השופט מאור בפסק הדין.
בכל הכבוד, קביעותיו של השופט מאור מעלות תמיהה, חשש, אפילו פחד אמיתי. הרשתות החברתיות השתלטו על חיינו, כבר כתבנו. אלא שעתה מציע שופט השלום מאור (שפסק דינו, יש לציין, אינו מייסד הלכה מחייבת, וכל שופט רשאי לפסוק אחרת ממנו) להקל על הפצת דברי לשון הרע חמורים. את זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד הוא מקריב על מזבח העידן הטכנולוגי הנוכחי. ונשאלת השאלה עד לאן נגיע. האם בקביעותיו של השופט מאור אין כדי לעודד אנרכיה ברשתות החברתיות באינטרנט?
נכון, תמיד יהיה ניתן להגיש תביעה נגד המפרסם הראשון, המקורי. אלא שבכך אין די. מעת שנעניק פטור מאחריות למי שעשה להפצתם ברבים של דברי לשון הרע, נתיר למעשה פרסום לשון הרע באינטרנט.
לחששו של השופט מאור, שלפיו הטלת אחריות על מי שלחץ 'לייק' או 'שיתוף' לפוסט תהפוך את כל המשתמשים בפייסבוק לנתבעים פוטנציאליים, נשיב בכך שאותם הדברים נכונים בכל מדיה, ולא רק ברשתות החברתיות.
כל אדם הוא נתבע בפוטנציה. ככל שאדם יעוול כלפי חברו, יכול ותוגש נגדו תביעה. מוטב לכולנו, כי ניזהר במעשינו ובדברינו. אל לנו להקל ראש בלחיצה על מקש במקלדת, בדיוק כפי שאל לנו להקל ראש בפליטתם של דברים מפינו או בשיגורה של הודעת דואר אלקטרוני, שהגיע לידינו, אל נמענים נוספים.
ועדיין לא התייחסנו ללשונו של החוק, שאותו התיימר השופט מאור לפרש - חוק איסור לשון הרע. חוק זה קובע כי לשון הרע הוא כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדן, ולפגוע בו במקצועו, במשלח-ידו, בעסקו או במשרתו.
אותו החוק קובע, באורח ברור וחד-משמעי, כי "פרסום" יכול שייעשה בעל-פה, בכתב, בדפוס, בתמונה, בציור, בצליל, וב"כל אמצעי אחר". קראתם נכון - "כל אמצעי אחר".
לא יכול להיות חולק בנוגע לכך, שלחיצה על מקש ה'לייק' או השיתוף בפייסבוק באה בגדר "כל אמצעי אחר", אותו מגדיר חוק לשון הרע כפרסום" לצורך אותו החוק. ואם כך, וביודענו שבית המשפט מוסמך לפרש הוראת חוק, רק כאשר היא אינה ברורה וכאשר היא ניתנת לפרשנויות שונות, נשאלת השאלה מדוע זה ראה השופט מאור "לפרש" הוראה כה ברורה וחד-משמעית.
המחוקק הישראלי פועל בקצב של צב
קביעתו של השופט מאור שקולה לקביעה, שלפיה אדם, השומע מחברו דברי לשון הרע קשים אודות אדם אחר, והמעביר את אותם הדברים, בשיחת סלון, או אפילו בנאום בכיכר העיר, להמוני אנשים נוספים, יהיה פטור מאחריות בגין פרסום לשון הרע. היא שקולה גם לקביעה, שלפיה אדם המשגר אל נמענים רבים הודעת דואר אלקטרוני מכפישה שהגיעה לידיו, יהיה פטור מאחריות לכך. ניתן לשער שאפילו מאור אינו תומך בכך.
יש לכבד, כמובן, את שיקוליו השונים של השופט מאור, אותם שיקולים שהובילו אותו לקבוע כפי שקבע. המדובר בשיקולים הגיוניים ומטרידים. אלא שהתשובה להם נמצאת דווקא במחוזות אחרים, ולא בכך שהאחריות להפצת דברי לשון הרע החמורים תוסר מעל כתפיו של "המעביר".
כך, למשל, את העובדה שאין מדובר במפרסם המקורי, אלא "רק" במי שלחץ "לייק" או "שיתוף", ניתן להביא בחשבון בעת שבאים לקבוע את סכום הפיצויים, שיהיה עליו לשלם לנפגע. במקרים המתאימים יהיה ניתן לקבוע, שבלחיצה על כפתר ה'לייק' או על כפתור ה'שיתוף' הביע הגולש-המפרסם, בתום-לב, את דעתו על הדברים, ואולי אפילו עשה כן מתוך חובה חברתית או מוסרית. במקרים כאלה תוענק לו הגנה, וזאת למרות שייקבע, כי הוא פרסם לשון הרע.
סיכומם של דברים: כפי שבעבר, עוד לפני עידן האיטנרנט והרשתות החברתיות, לא הוסרה האחריות מעל כתפיו של מי שציטט באוזני חבריו דברי לשון הרע ששמע מאדם אחר, כך עתה לא נכון להסיר את האחריות מעל כתפיו של מי שעושה בדיוק את אותו הדבר, אך זו הפעם מעל-גבי הרשתות החברתיות.
אין כל ספק בנוגע לכך, שגם השופט מאור סבור, שהגיעה העת לכך שהמחוקק הישראלי יתאים את עצמו לעידן הטכנולוגי הנוכחי ושיחוקק את החוקים המתאימים, שיסדירו את הסוגיה וסוגיות רבות נוספות, הקשורות ברשת האינטרנט. המחוקק הישראלי פועל בקצב של צב בנוגע לכך. אולי פסק דינו של מאור יזרז אותו.