קריירה / צילום: thinkstock
לפני שנים, בתפקידי כבכירה בחברה גדולה, נתקלתי יום אחד במסדרון במכרה שהגיעה לראיון עבודה באגף מקביל. אחרי מספר ימים שאלתי את הקולגה שלי, המנהלת המקצועית שחיפשה לאייש את המשרה, איך היא התרשמה מהמכרה, והבנתי שהנ"ל בדרך לקבל תשובה שלילית. כששמעתי את הסיבה, נשתלתי במקום.
שמנים מבפנים
"המנכ"ל אמר שהיא נורא מכוערת", לחשה הקולגה לאוזניי בסוד, מחייכת בהבנה לנוכח אישיותו האיסטיניסטית הידועה ברבים, לחלוטין לא מזועזעת מהטיעון ההזוי. "את בטוחה שזאת הסיבה?", שאלתי כלא מאמינה למשמע אוזניי. "מאה אחוז בטוחה", היא ענתה, "החוא אמר שלא בא לו להיתקל בכיעור כזה כל יום במסדרון".
"חבל, אפשר היה לסדר לה כלוב עם שירותים צמודים ליד הקוף מהלוגיסטיקה", סיננתי בעצבים, מתקשה לעכל איך בחורה משכילה, מנוסה, איכותית וחרוצה לא מתקבלת לעבודה רק כי שהמנכ"ל המצודד ואנין-הטעם לא יכול לשאת את חיצוניותה. טוב שלא ביקש לפטר את שני קטועי-הרגליים שעבדו בחברה שנים בטרם הגיע, חשבתי לעצמי בדרכי לפגישה בחדרו, מזל שהוא יורה רק במכוערים.
מה פתאום נזכרתי בזה? כי בדיוק נתקלתי בדיווח על חברת אגד שמחפשת נהגים רזים, משל מדובר בלהקת בת-דור או בסוכנות דוגמנים. "לא יתקבלו נהגים עם משקל מעל 30־35 BMI", נכתב במודעת הדרושים, כאילו כולם יודעים בדיוק מה זה BMI (מדד מסת גוף) ואיך מחשבים אותו (משקל חלקי הגובה בריבוע), מגבלה שפירושה כי בעלי משקל עודף (30 BMI) או שמנים בדרגה 1 (35 BMI) הם מחוץ למשחק.
לשם המחשה, גבר בגובה 1.80 מטר השוקל למעלה מ-97.2 ק"ג, או אישה שגובהה 1.65 מטר ומשקלה מעל 81.7 ק"ג, אינם מתאימים להיות נהגי אגד - גם אם יש להם הניסיון הדרוש, יחסי אנוש טובים, תודעת שירות גבוהה, יכולת לעבוד בתנאי לחץ ובריאות תקינה.
אז מה הסיפור? רוב הסיכויים שאגד לא מחפשת נהגים חטובים אלא נהגים בריאים; רק שבלי לחשוב יותר מדי הם שלפו, ועל הדרך פגעו בפרנסה וברגשות של הרבה מאד אנשים, מה גם שהם בחרו מדד בעייתי, כי לא חסרים "שמנים מבפנים" עם BMI תקין לחלוטין (19-25), שבריאותם טובה פחות מבעלי עודף משקל ושמנים.
זו כנראה הסיבה שדוברות החברה מיהרה להתכחש לפרסום, הצהירה כי אגד לא מגבילה מועמדים בגלל משקל, תוך שהיא מפילה את האחריות על שירות התעסוקה שפרסם את המודעה, שמצידו טען (וכנראה בצדק) כי לא הוא שקובע את דרישות התפקידים, אלא המעסיק.
הילארי או טראמפ?
לדאבוני אגד לא המציאו שום דבר. גם לא הבוס שלי לשעבר. שוק העבודה מפלה עובדים על בסיס הופעה חיצונית כדבר שבשגרה - בין אם מדובר בבעלי צרכים מיוחדים שמוגבלותם ניכרת לעין, ובין אם בסתם אנשים לא אטרקטיביים דיים.
במשך השנים פגשתי לא מעט אנשים שחיצוניותם היוותה מחסום של ממש, הן בקידום והן בקבלה לעבודה, החל ממנהלת שיווק שמנה במיוחד (שבתפקיד הקודם קראו לה "הדובה"), מנהל כספים עצום-ממדים ומתנשף, מנכ"ל נמוך-קומה (המכונה "הננס") וכלה באנשים כעורים.
ואכן, לא חסרים מחקרים המוכחים כי יופי משפר את הסיכויים להתקבל לעבודה (כולל לנצח במירוץ לנשיאות ארצות-הברית כי אתה יותר גבוה מהמועמד המתחרה), אבל אפליה מודעת ומוצהרת היא זו שמקוממת במיוחד.
אז מה עושים? קודם כל, היו מודעים לבעיה, ואם אפשר לטפל בה, להשיל קילוגרמים מיותרים, לשפר הופעה, לחפות על מגבלה עם טקסטיל משובח או ספר צמרת - מה טוב.
אם אי-אפשר - הצטיידו בנשק האולטימטיבי כנגד כל אפליה באשר היא, והתצטיינו. כשמצטיינים, לסביבה הרבה יותר קל לבלוע מגבלה פיזית (ונפשית), הופעה בלתי מצודדת, גיל מופלג, מוצא נחות, מין הפוך ומצב משפחתי מאתגר, אם כי הדרך לשם מלכתחילה הרבה יותר מאתגרת עבורם.
ולמגייסים שבחבורה, אל תשלפו כל-כך מהר. זה לא מוסיף למקצועיות שלכם, גם לא לכבוד העצמי.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com