דירת 5 חדרים בקרית אונו
בני זוג, הנשואים מזה 37 שנים, רכשו בסמוך לנישואיהם דירת מגורים. מאחר שבחלוקת התפקידים ביניהם האישה שימשה כעקרת-בית, והבעל היה האחראי הבלעדי על הפרנסה ועל כספי המשפחה, הדירה נרשמה על-שמו בלבד. עם זאת, האישה הייתה שותפה לשתי משכנתאות שנלקחו מהבנק - באחת הייתה רשומה כערבה, ובשנייה כלווה.
לימים הבעל נקלע לחובות, ונושיו רשמו הערות אזהרה על הדירה. משהבעל לא שילם לנושים, הדירה נמכרה בכינוס נכסים לצורך החזר החובות, אך האישה סירבה לקבל את רוע הגזירה. היא הגישה תביעה לקבל לידיה את מחצית תמורת מכר הדירה, בטענה כי מחצית הזכויות בדירה מגיעות לה מכוח השיתוף הרכושי הנובע מהנישואים ארוכי-שנים.
האישה זכתה בתביעתה, אך בדרכה אל הצלת חלקה בדירה, היה עליה להתגבר על מספר מכשולים. ראשית, השאלה אם יש אפשרות לתבוע שיתוף בנכסים הרשומים על-שם בן הזוג השני, כאשר בני הזוג כלל לא התגרשו.
לכאורה על-פי החוק, רק בזמן גירושים או מוות, בן זוג אחד יכול לתבוע איזון של הזכויות והחובות בין בני הזוג, אך הפסיקה, ובעקבותיה בית המשפט המחוזי בתיק זה, קבעו כי שיתוף כללי של כלל הנכסים האישה אמנם לא יכולה לתבוע, אך יש באפשרותה לתבוע זכויות בנכס ספציפי, ובפרט בדירת מגורים.
משניתנה לאישה הזכות העקרונית להגיש תביעה, עולה השאלה האם היא אכן זכאית לקבל חצי מדירה שהיא לא לקחה חלק בנטל הכלכלי של רכישתה. לעניין זה פסק בית המשפט המחוזי כי רכישת הדירה במהלך חיי הנישואים לצורך שימושה כדירת מגורי המשפחה, וכן תרומתה של האישה במלאכות הבית ובגידול הילדים לאורך נישואיה ארוכי-השנים לבעל, בנוסף להיותה שותפה למשכנתא כערבה או לווה, מספקים בכדי להעניק לאישה זכויות למחצית הדירה, על אף שנרשמה על-שם הבעל בלבד.
הבעיה הבאה היא התחרות בין זכויות האישה לבין זכויות הנושים, שהסתמכו על הרישום בטאבו, על-פיו הבעלים של הדירה היה הבעל בלבד. על בסיס רישום זה הם נתנו לבעל את ההלוואות, ואף רשמו את הערת האזהרה לטובתם.
בית המשפט לא קיבל טענה זאת, וקבע כי כאשר נושים נותנים הלוואה על בסיס משכון נכסים, ובפרט דירת מגורים, עליהם "להגדיל ראש" ולברר אם לחייב יש בן או בת זוג, שעשויים להיות שותפים לאותו נכס.
במקרה זה לנושים הייתה אפשרות פשוטה יחסית לברר את האפשרות לשיתוף פוטנציאלי של בת הזוג בדירה, מאחר שהיא הייתה רשומה בשתי המשכנתאות שנלקחו על הדירה, ולפיכך רשלנותם של הנושים עומדת לחובתם.
הנושים טענו כי ככל שמכירים בזכויותיה של האישה בדירה מכוח שותפות הנובעת מנישואיה לבעל, יש להכיר בה גם כשותפה בחובותיו, ואז ממילא הם זכאים לקבל לידיהם את מלוא תמורת מכירת הדירה.
בית המשפט דחה את הטענה, וקיבל את עמדתה של האישה גם בנושא זה. ראשית, בכדי לקבוע כי האישה שותפה בחובות הבעל, על הנושים להגיש תביעה נפרדת, ומבחינה משפטית לא ניתן לברר טענה זאת במסגרת תביעה שהגישה האישה.
יתר על כן, גם אם הנושים יגישו תביעה מתאימה, ייתכן כי טענתם תדחה לגופה, שכן על-פי הפסיקה לא ניתן לרדת לנכסי בן הזוג שאיננו חייב לנושים באופן אישי, כל עוד החוב איננו נובע מאותו נכס, כלומר מדירת המגורים עצמה.
מפסק דין זה עולה כי בן זוג המוצא את עצמו לפתע מנושל מרכוש עקב חובות בן זוגו, לא צריך לומר נואש, והוא יכול להילחם כדי להגן על חלקו.
במקרה זה האישה התמהמהה והגישה תביעה רק לאחר שהדירה כבר נמכרה בכינוס נכסים, כך שהסעד בו זכתה הוא כספי בלבד, אך אם היא הייתה מקדימה להגיש את התביעה בטרם נמכרה הדירה, ייתכן שהייתה מצליחה להגן גם על זכותה להמשיך להתגורר בה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il